קילרוי ג' אולדסטאר

“אדם חייב להימלט ממגבלות מלאכותיות ולחשוף את המיתוס של הווייתו שלו. יש רק דרך אחת לאדם חושב בחיים, והיא לקבל על עצמו את תפקידו של צופה מלא חמלה. אני יכול להשיג חירות אישית בלבד – חירות של הנפש, הגוף והנשמה – על ידי הפסקת הדאגה לאופן שבו אנשים אחרים תופסים אותי ועל ידי כך שאפסיק לשפוט את עצמי במונחים של תהילה ועושר.”

“המוח האנושי – תוצר של המוח – שולט ביכולתנו להסתגל לסביבה עוינת או ידידותית. בני אדם מורכבים משדות של אנרגיה, שחלק מכוחותיהם הם חיוביים, ושדות כוח אחרים הם שליליים. אנו יכולים להשתמש בהיגיון בונה כדי לחדור רק למקטע מוגבל של המוח האנושי, המשליך תהליך חשיבה לוגי הניתן להבחנה. מוחו של אדם גם מכיל אזורים אפלים של המציאות, המנגנון המסתורי שחומק מאחיזתו של ההיגיון האנושי. לעולם איננו יכולים לבטא את האמת של אדם באמצעות עיקרון צלול ומדויק. אדם חייב לנדוד מעבר לריאליזם כדי לחקור כל היבט של הווייתו ולחיות את חלומותיו היקרים ביותר.”

“מערכות יחסים מתעבות חלל ריק. בכל פעם שאדם אחד מסרב לסמן ולהילחם על הטריטוריה שלו, האדם האחר יתפוס את הקרקע היקרה, אם כברירת מחדל ואם באמצעות מעשה תוקפנות.”

“השעמום וניסיונות כושלים להימלט מן החדגוניות הם מנת חלקה הנצחית של האנושות.”

“הנשמה מתפתחת כאשר האדם מתמודד עם הכאוס, הגחמות והמבוכות של נשיאת חיים ארציים. כל אחד מאיתנו נעשה בסופו של דבר לגרסה שלו עצמו של עצמי אידיאלי, באמצעות בימוי מי שאנחנו נעשים.”

“אדם אינו מגיע לפסגת המימוש העצמי בלי לחקור ללא הרף את גבולות העצמי, תוך שהוא מכלה את האנרגיה הנפשית שלו בניסיון להכיר את עצמו. בלי חברה למרוד בה ולשוט ממנה הלאה, לא היו התקדמויות בציוויליזציה; לא היה צורך במרפאים ובמיסטיקנים, בכמרים ובאמנים, או בשאמאנים ובסופרים. הסקרנות שלנו והסירוב שלנו להסתפק בסטטוס קוו הם שמאלצים אותנו לאתגר את עצמנו ללמוד ולהמשיך לגדול. אנו משיגים שלוות נפש פנימית רק באמצעות קבלת העולם, באמצעות ההכרה בקשר שלנו אל מכלול היקום, ובהבנה שכאוס ושינוי הם בלתי נמנעים. עלינו גם לאהוב, כי בלי אהבה אין מעשי יצירה. בלי אהבה, האנושות היא שלולית עוויתית של אכזריות וסבל. אהבה היא משחה מרפאה. היא מרפאת את מכאובי הגוף והנפש של האדם; היא מאחדת זוגות, משפחות ותרבויות. אהבה היא כוח יוצר; בלי אהבה אין אמנות ואין דת. האמנות מבטאת מחשבה ורגשות, ניסוח של אהבה והערצה.”

“מפגשים גורליים עם עולם אכזר חושפים את אופיינו. אין אדם חסין מפני אובדן קורע לב. בלי קשר למעמדנו החברתי-כלכלי, בסופו של דבר כל אחד יסבול אובדן אישי קשה, מהלומה אנושה שמטילה כאב בממדים שאי אפשר לבטא.”

“החיים הם אוסף של זיכרונות ורגשות. רגשנות מתקתקה דוחקת בנו לפנות למחוות אמנותיות, אנו כמהים לחלוק עם אנשים אחרים מנגינה של חוויות ראשוניות, ולהגיב ללחן מייצב השזור יחד מאתוס משותף. אנו צועדים בצעדים מקבילים עם אחינו, מחפשים אישושים מקבילים של הווייתנו. אנו כמהים לזעוק אל העולם שפעם צעדנו על פני האדמה הזאת; אנו מבקשים להותיר בעקבותינו עקבות של משכננו התמציתי. הכמיהה הבלתי ממומשת שלנו דוחפת אותנו לבצע מעשי חבלה עצמית חסרי היגיון, ואז אנו מבקשים נואשות גאולה מן העצמי החמקמק שלנו באמצעות בניית אנדרטאות לרוח האנושית. אנו משתמשים בשילוב מבלבל של חומרים מודעים ולא מודעים כדי לבנות עדויות מסכמות לקיומנו הזמני. אנו עמלים על הבד שבחרנו כדי לשרבט את חותמנו הייחודי, מתייגעים באובססיביות כדי להימלט מעונש של מחיקה מוחלטת יחד עם תמותתנו הקרבה.”

“אדם נאור שואף לחיות חיים בעלי משמעות, המוגדרים על ידי ענווה אישית, שמחה, תשוקה ויראת כבוד עמוקה לחיים.”

“בני אדם מפעילים את החירות להציג את עצמם מתוך מגוון רחב של עקרונות. המוח האנושי המודרני יכול לעסוק במחשבה רפלקטיבית ולקבוע באופן סלקטיבי כיצד לארגן את מרכיבי התפיסה. אנו יכולים לבחור במודע לסטות מהתנהגות סטריאוטיפית ולחרוג מהעדפות ההתנהגות הביולוגיות שנקבעו עד כה. בני אדם יכולים לבחור להחזיק בדעות קדומות או שלא, יכולים לקבל החלטות רציונליות או לא רציונליות לעסוק במלחמה או שלא, ויכולים לנקוט צעדים מכוונים כדי לעצור את הרס המערכת האקולוגית או שלא. ריסון עצמי באמצעות הצבת בלם על הנטייה האנושית להסתער קדימה בהתנהגות אינסטינקטיבית הוא תכונה אנושית מובהקת. הימנעות מסיפוק מיידי של דחפים חזקים מייצגת תכונת התנהגות אנושית ייחודית. באמצעות הימנעות מכוונת מביצוע פעולה אינסטינקטיבית, האנושות מבטאת את ריבונותה על פני המבנה הביולוגי שלה. משוחרר ממגבלות טבעו הביולוגי, אדם יכול להשתמש במוח כדי להגות אפשרויות התנהגות חלופיות, ותוצאותיהן של אפשרויות התנהגות רבות מתלכדות לכדי הגדרה מתוחכמת של העצמי.”

“אישיות מהורהרת ויחס אמביוולנטי כלפי כוח וכסף עלולים לגרום לאנשים אחרים לקחת כמובן מאליו אדם יצרני או יצירתי במיוחד.”

“הבנה של מה פירושו למות, לנתק את עצמך מן התקווה הטיפשית לאלמוות, היא מה שמאפשר לבני אדם את היכולת להעריך תענוגות פשוטים ולשאת כל קושי שחיים מלאים דורשים. הנצח הוא יפה, ואילו הזמן הוא חסר תקנה ובעייתי. אמונתנו, תקוותינו ואהבתנו קיימות רק בנקודות בזמן. אנו מגלים את הנצח על ידי הימנעות ממלכודות הדעה הקדומה והאשליה המנטלית, שימוש בזיכרון של תרבויות שלמות כדי להבין את העבר, והפעלת התודעה האנושית כדי להתעלות מעל התנודות בזמן.”

“נהיגה ברכב מעניקה לאדם פרץ של דופמין במוח, והעוררות ההורמונלית הזו מציתה דפוסי חשיבה יצירתית וביקורתית סביב מושגים פילוסופיים כמו אמת, הכרח לוגי, אפשרות, אי-אפשרות, מקריות ותלות נסיבתית.”

“בני אדם מכירים בדואליות, באוטונומיה ובטווח החופש של הנפש והגוף, וכל בני האדם מבינים את תמותתם המתקרבת. בניגוד לבעלי חיים אחרים, המין האנושי מכיר את הייאוש שמביא עמו ההבנה של הבלתי נמנעות שבמות כל היצורים החיים. רדיוס המחשבה האנושית הנוגע בקו האורך של קיומנו החולף גורם כאב אינסופי. החיפוש אחר הקלה בייסורים הקיומיים מדרבן אותנו להרהר בעניינים רוחניים, והתחום הזה של פעילות מנטלית דוחף אותנו להתבונן בהיקף של חזיתות לא נודעות. יכולתנו להבין את מצפן החיים והמוות מאפשרת לנו לראות את היקף העולם כעשוי מעבר, הווה ועתיד ביחס לחיינו שלנו. האופן שבו אדם רואה את טווח חייו הארציים והאופן שבו אדם מסביר לעצמו את צעדתו לעבר שממה של מוות יוצר מערכת אמונות המפרידה בין אנשים למעמדות, והווריאציות בין מערכות האמונה של בני המעמד משלימות את מי שאנו חושבים שאנו.”

“אנו כותבים את סיפורנו האישי כמחברים לסירוגין; המספר תמיד מחפש נקודת מבט מאחדת. אנו שואפים לתפוס את עצמנו מנקודת מבט מאוחדת, אך כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. התפיסה האנושית של העצמי היא אשליה. אנו מסננים ללא הרף זיכרונות משתנים. אנו חווים את ההווה תחת ניחוחו של העבר ותחת ההילה האשלייתית של העתיד.”

“אפשר לתעל את אי-השקט שבבדידות לכיוון חיובי או שלילי. תקופות של בדידות כפויה עלולות לגרום לאדם לפתח מוזרויות בהתנהגות ובאופי, להשתעשע עם עיוותים נפשיים שונים, לקחת חלק בהסחות דעת של הרס עצמי – או דווקא לנצל את הזמן בצורה פרודוקטיבית כדי להרהר בענייני העולם ולעבוד ברצינות על שיפור עצמי.”

“ללא צלילי הזיכרון הערבים, לא היו שירים לשיר, לא היו בלדות המוקדשות לצרות או לחיבובים מן העבר, ולא היו מזמורי כנסייה החוגגים את ניסיונותיהם וייסוריהם של קדושים, מעונים ואלוהויות קדושות. ללא כבוד לזיכרונות של ימים עברו, היה חסר לנו מניע לכתוב שירים או ליצור ספרות המשקפת את הקשיים המרים ואת השמחות הבלתי ניתנות לביטוי של חיי האדם. ללא התייחסות לעבר המשמשת מצפן מוסרי המצביע את הדרך קדימה, היינו עיוורים לעוולות שביצעו אויבים ולמעשים המפוארים שביצעו אבותינו; היה חסר לנו חוסר משוא הפנים החיוני הנדרש מכל מטפל; והיינו מנהלים גרועים של כוכב הלכת הזה. אובדן הזיכרון מנתק אותנו מן השורש זה מזה. ללא הקשר של זיכרונות משותפים, כל אחד מאיתנו היה נשאר לעד מנותק מאחינו ומאחיותינו. ללא ענפי הזיכרון, היינו מנהלים חיים יבשים ומפוררים כשם שעלים נבולים המפוזרים בידי רוח אכזרית.”

“החיים כוללים אירועים בלתי צפויים שמתבררים כקריטיים לקידום הצמיחה האישית. החיים כמעט שאינם נותנים לנו את מה שאנו רוצים. אנו בני מזל אם החיים נותנים לנו את מה שאנו צריכים כדי להגשים את הדרך שהייתה קבועה במקומה בעת לידתנו.”

“החיים מפגישים אותנו עם המקצבים העדינים והקוסמיים של עולם חיצוני לנו. ייתכן שהאמת האובייקטיבית גדולה מיכולתנו האנושית לתפוס, להבין ולהסביר אותה במלואה.”

“לא יכולה להיות כל חיי רוח, אינטלקט או רגש בלי התשתית של הזיכרון. בלי הכרה ומודעות ליופי והערכה לזמננו המוגבל על כוכב הלכת ארץ, מסעו של המין האנושי היה קולאז׳ חסר צבע, המורכב ממעשי היסוד של מסה ביולוגית השואפת אך ורק לשרוד. בלי היכולת להעלות בזיכרון זיכרונות בולטים, חיינו הרגשיים היו נולדים מתים. בהיעדר זיכרונות אותנטיים, מאבקי חיינו היו נראים חסרי תכלית: בני האדם לא היו מפגינים כל יכולת לחוש יראה לנוכח שפע של שפע הטבע, ולא היו מסוגלים לקלוט ולהביע יראת כבוד עזה לכל מה שהוא קדוש. בלי זיכרון, לא היה כיסא להישען עליו את האמונה או כל יכולת לדמיין אלוהים; המושגים של טוב ורע לא היו קיימים; והעבר והעתיד היו נעשים פחות רלוונטיים מן הבחירה בין מלח או פלפל, ובין נייר או פלסטיק.”