מוות

“אנחנו אומללים כי אנחנו חושבים שאנחנו רק יחידים, לבדם עם הפחדים שלנו והפגמים שלנו והטינה שלנו והתמותה שלנו.”

“החיים הם תהליך שבמהלכו אדם נעשה תחילה פחות ופחות תלוי, עצמאי, ואז יותר ויותר תלוי.”

“לאפר אין פחד להישרף בגיהינוםבגן העדן של לבך שוכנים מלאכיםכלוב הצלעות מהדק את כל חטאי הרשעעצמותיך תשירנה לך את שיר התמותה”

“רבים מניצולי התרסקות מטוס שהינם או היו נגד קניבליזם ומעולם לא אכלו בשר אדם מצאו את עצמם פעם במצב שבו היה עליהם או לאכול בשר אדם, או ללכת בדרך כל בשר.”

“אנחנו בני אלמוות זמניים, עד שנמלא את תוכניותיו של אלוהים לחיינו... ואז אנו נעשים בני תמותה זמניים, ממתינים להפוך לבני אלמוות קבועים לבסוף”

“בתהומות נפשו ידע איוואן איליץ' שהוא גוסס... הוא פשוט לא הבין זאת, לא היה יכול בשום אופן להבין זאת. הדוגמה של סילוגיזם שלמד בלוגיקה של קיזווטטר — קאיוס הוא אדם, בני אדם הם בני תמותה, לכן קאיוס הוא בן תמותה — נראתה לו כל חייו נכונה רק ביחס לקאיוס, אך בשום אופן לא ביחס אליו עצמו. לגבי האדם קאיוס, האדם בכלל, זה היה נכון לחלוטין; אבל הוא לא היה קאיוס ולא אדם בכלל, הוא תמיד היה נפרד לגמרי, לגמרי, מכל שאר בני האדם... וקאיוס אכן בן תמותה, ובצדק שימות, אבל בשבילי, וניה, איוואן איליץ', עם כל רגשותיי ומחשבותיי — בשבילי זה עניין אחר. ואי אפשר שאמות. זה היה נורא מדי. כך הרגיש זאת.”

“לעולם אל תשתמש בשמות עצם מופשטים כשאפשר להסתפק בשמות עצם קונקרטיים. אם כוונתך היא "יותר אנשים מתו", אל תגיד "התמותה עלתה".”

“יש להזכיר לבריאים שכולנו מתים, משום שדווקא באמצעות תזכורתנו שלנו לתמותה אנו מאיצים את כוונותינו הטובות לכדי מעשים שאנשים יכולים לראות.”

“העולם כה יפהפה, מלא כה באהבה ובעומק מוסרי, עד שיש בו סיבה טובה שלא להטעות את עצמנו בסיפורי יופי שאין להם ראיות משמעותיות. יותר טוב, לדעתי, בעורפנו הזהיר, להסתכל במוות בעיניים ולהתגאות בכל יום בעליזות הזדמנות הקצרה אך המהללת את החיים שמציעה לנו.”

“אנו מקנאים באנשים שהם זקנים מאוד כי אנו רוצים לחיות כל כך הרבה זמן, לא כי אנו רוצים להיות כל כך זקנים.”

“רוב האנשים אינם מתנגדים למות, כל עוד זה לא קורה היום.”

“הציוויליזציה לא הייתה יכולה להתקיים בלי רטטיה של תשוקה ובלי כוח הנגד המבטל של שלילה ממושמעת. גם הפעימות הסחרחריות של ציוויליזציה חיה לא היו מתקיימות בלי הכימיה העוויתית של איחוד ודחייה. אנו נולדים עם תשוקה להיות בני אלמוות. מקוללים בידיעה שעלינו למות, אנשים חיים את חייהם האורתודוקסיים כשהם מפגינים הפקרות פזיזה באשר לתוצאת חיי האדם, או כשהם נרדפים בעצב עמוק עד ייאוש, הנושף בעקביהם. האופן שבו אנו מיישבים את המורכבות האנושית המובהקת הזאת של ניהול חיינו היומיומיים בעודנו נושאים את תמותתנו הבלתי נמנעת, קובע את אופיינו המהותי. הצירוף של ערכים דומים שאומצו בידי קהילתנו קובע מי אנו כעם.”

“כדי לרצות באמת לחיות לנצח, צריך להיות חמדן או בור.”

“כשאנו מדברים על תמותה, אנו מדברים על ילדינו.”

“רוב בני האדם השפויים שהצליחו להשיג ולשמר תהילה משתמשים בה כדי להגדיל באופן דרמטי את סיכויי שמם להיזכר עד שישוע יחזור, משום שלבם אינו יכול לעשות את מה שהם חושקים בו במודע או שלא במודע, כלומר, לפעום עד שישוע ישוב.”

“מלבד ההבטחה לחיים לאחר המוות, שום דבר אינו מנחם את העניים טוב יותר מן העובדה שגם אנשים עשירים כפופים למוות.”

“כוח הרצון של אדם זוכה לתמיכת השמיים. אדם שמקדיש את לבו ואת מילתו למשהו, ואומר 'אני אעשה זאת' לא משנה אילו מכשולים עומדים בדרכו – מצטרף לשורות חצאי-האלים. כל השאר נשארים בני תמותה ונשכחים מהר מאוד.”

“כולם יהיו מתים יום אחד, פשוט תנו להם זמן.”

“החיים הם אוסף של זיכרונות ורגשות. רגשנות מתקתקה דוחקת בנו לפנות למחוות אמנותיות, אנו כמהים לחלוק עם אנשים אחרים מנגינה של חוויות ראשוניות, ולהגיב ללחן מייצב השזור יחד מאתוס משותף. אנו צועדים בצעדים מקבילים עם אחינו, מחפשים אישושים מקבילים של הווייתנו. אנו כמהים לזעוק אל העולם שפעם צעדנו על פני האדמה הזאת; אנו מבקשים להותיר בעקבותינו עקבות של משכננו התמציתי. הכמיהה הבלתי ממומשת שלנו דוחפת אותנו לבצע מעשי חבלה עצמית חסרי היגיון, ואז אנו מבקשים נואשות גאולה מן העצמי החמקמק שלנו באמצעות בניית אנדרטאות לרוח האנושית. אנו משתמשים בשילוב מבלבל של חומרים מודעים ולא מודעים כדי לבנות עדויות מסכמות לקיומנו הזמני. אנו עמלים על הבד שבחרנו כדי לשרבט את חותמנו הייחודי, מתייגעים באובססיביות כדי להימלט מעונש של מחיקה מוחלטת יחד עם תמותתנו הקרבה.”

“אם־היה לאיש לראות את היפהות השלמה, הטהורה, הנקיה מכל־טמאת הבשר ומכל־צביות ומכל־הטלל האנושי, ואם־היה לראות את היפהות האלהיה בצרתה האחדה הזאת, היהיה לאדם חיי־חי־אפעל לראות או”