זכרונות

“מישהו שאל אותי אם אני מפחד לכתוב את זיכרונותיי. אמרתי לו: "עלינו להפסיק לערוך חשבונות של פחד! אנחנו חיים בחברה שבה אנשים רשאים לספר את סיפורם, וזה מה שאני עושה.”

“כתיבה אישית שמעוררת את המחשבה ומקדמת צמיחה דורשת בחינה ובחינה מחדש – תהליך של התבוננות וערעור על מה שאנחנו תופסים. כתיבה מסאית היא תהליך אוסמוטי שבו אדם סופג אינטואיטיבית מידע ורעיונות, נותן למחשבות גולמיות להתבשל בתת-מודע, ואז מעביר אותן למבנה מסודר ומלא הבעה.”

“לספר את הנרטיב של סיפורנו האישי באופן שיטתי וכרונולוגי עוזר לנו לראות את חיינו בפרספקטיבה היסטורית. סיפור הסיפורים האישיים שלנו מאפשר לנו להוציא זיכרונות רדומים מן ההסתגרות. בחינה מחודשת של קיומנו ההיסטורי לאור מודעות תודעתית הולכת וגוברת מסייעת לנו לחולל פריצות דרך פסיכולוגיות. ניתוח החומר היסודי של סיפורנו האישי ממגוון נקודות מבט, תוך שימוש בטכניקות של ספרות, פילוסופיה, היגיון לוגי וחשיבה מופשטת, מסייע לנו לתפוס את כרוניקתנו הנבדלת במונחים סמליים ובהקשר מיתולוגי.”

“אנו כותבים את סיפורנו האישי כמחברים לסירוגין; המספר תמיד מחפש נקודת מבט מאחדת. אנו שואפים לתפוס את עצמנו מנקודת מבט מאוחדת, אך כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. התפיסה האנושית של העצמי היא אשליה. אנו מסננים ללא הרף זיכרונות משתנים. אנו חווים את ההווה תחת ניחוחו של העבר ותחת ההילה האשלייתית של העתיד.”

“רגעים עפים, זיכרונות נשארים; ואז זיכרונות עפים, רק זיכרונות-חיים נשארים ולבסוף זיכרונות-חיים נעלמים, שום דבר לא נשאר!”

“היא לא הייתה אומרת על איש בעולם שהוא כך או שהוא אחרת. היא הרגישה צעירה מאוד; ובאותו זמן זקנה עד אין-תיאור. היא פילחה כמו סכין דרך הכול; ובאותו זמן הייתה בחוץ, מביטה מן הצד. היה לה תמיד, כשהביטה במוניות, תחושה שהיא בחוץ, הרחק מאוד אל הים, ובודדה; תמיד הייתה לה ההרגשה שמאוד, מאוד מסוכן לחיות אפילו יום אחד. לא שהיא חשבה את עצמה פיקחית, או חריגה במיוחד. איך עברה את החיים על מעט ענפי הידע שפרויליין דניאלס נתנה להם, לא יכלה להבין. היא לא ידעה דבר; לא שפה, לא היסטוריה; כמעט שלא קראה עכשיו ספר, חוץ מזיכרונות במיטה; ואף על פי כן בעיניה היה זה שובה לב לחלוטין; כל זה; המוניות החולפות; והיא לא הייתה אומרת על פיטר, היא לא הייתה אומרת על עצמה, אני כך, אני אחרת.”

“כתיבה היא משימה מתישה ומדכאת, הממוטטת יוהרות אנושיות. כתיבת סדרה מתמשכת של מסות אישיות פותחת את מוחו של אדם לחקור פרדוקסים ולגלות אמיתות אישיות שלא מומשו קודם לכן. כתיבה מפרכת כמו כל מסע אל השממה. כל משפט מוביל את הכותב עמוק יותר אל ג'ונגל הנפש, עולם של סתירות מפחידות שנוצרו בידי רצונה של ערות חיינו שהעולם של הכאוס יתאים את עצמו לנוחותנו.”

“כל צורות הכתיבה הן מעשה של התעברות; הכתיבה חייבת להוביל ליצירה. בכל פעם שאנו כותבים, אנו מתחילים מחדש. הכתיבה היא מעשה של אישוש עצמי. בכל פעם שאנו מעלים את מחשבותינו על הנייר, אנו זוכים להזדמנות חדשה לתבוע את מציאותנו. הכתיבה היא גם מעשה של הבהרה ופירוק. הכתיבה מעניקה לנו כוח לעצב ולשנות את טבעינו הלוהטים. הכתיבה מאפשרת לנו לחקור את המרכיבים החיוניים המובילים לחיים של שלווה באמצעות הפגנת חמלה, אהבה, סבלנות, נדיבות וסליחה.”

“סיפור סיפורים הוא תרופה מרפאת. החלק הטיפולי בסיפור האישי שלנו הוא חיבור של אמיתות עמוקות שכל אחד מאיתנו צריך לגלות בתוך עצמו.”

“שאמאן וסופר משמשים כל אחד כראות של קהילותיהם באמצעות עיסוק במעשי לימוד יוצאי דופן של העבר וההווה ובניבוי העתיד. קול פנימי קורא לשאמאן ולסופר מסאי להשיב לקריאה המטרידה את הרוח המזיקה של תקופתם. סופרים שמאניסטיים משרים מצב תודעתי של טראנס שבו הם מאבדים מגע עם המציאות הפיזית באמצעות אי-סדר רציונלי של החושים, במאמץ להיתקל בפעם המי יודע כמה בלא נודע הגדול ובאמיתות שאי אפשר לבטאן, המעצבות את הקיום. אדם נגוע המבקש הבהרה של הקיום אינו יכול להתעלם מן הקריאה השמאניסטית של התבהרות נרטיבית. לפיכך, אמשיך בזעקת היבבה הארוכה הזאת – תוך יצירת כלי אישי לאלמוות – אל תוך חשכת הלילה לעד.”

“כל ספר מוסיף גרגר של ענווה ואנושיות לקרקע המשותפת שאנו דורכים עליה. הכתיבה היא השיטה האחת שהשמאן המודרני מפעיל כדי לפרש את המציאות וליצור מסרים שיספקו מגדלור של אור לשאר בני שבטנו. כל עוד הבורות, האומללות והבלבול מוסיפים להתקיים על פני האדמה, וכל עוד אנשים שואפים להרחיב את מצב המודעות שלהם, ספרים התורמים לאסתטיקה של הייאוש, עולם העשוי מערפל וצללים, אינם יכולים להיות חסרי תועלת. הכתיבה היא מאמץ אישי להתקיים לצד הבנאליות, השעמום והייסורים של חיים בגורל שנגזר מראש. הכתיבה היא מעשה שמאני של אמונה, משום שהחתירה לקשור מחשבות זו לזו כדי להבין כיצד אדם משתלב בפלאי הטבע היא מסע אל אחדות ושלמות, התחבושות הרפואיות האולטימטיביות שכל שמאן ממושמע-עצמית וכל סופר אלכימי שואפים להשיג.”

“סיפור המשמעות של להיות אנושי לעולם אינו שלם. כל דור יוליד את חלקו שלו בקומדיות ובטרגדיות, בטיפשים ובגאונים. מה שהיוונים התחילו, שאר העולם ימשיך לבנות עליו. הסיפורים הישנים ימשיכו להסביר מאין באנו, בעוד הסיפורים החדשים יאירו לאיזה כיוון נוטה האנושות. אוסף הסיפורים העתידיים של האנושות יוסיף לספרייה המצטברת של הסיפורים שסופרים מן העבר סיפרו, ואנתולוגיה של סיפורים שיתופיים תשפוך אור על האחידות של הרוח האנושית בשאיפותיה, בכוחותיה, בתהפוכותיה ובחכמתה.”

“לעיתים קרובות מתארים אותי, למרבה הרוגז שלי, כ״קונטרריאן״, ואף כפו עליי את התואר הזה המו״ל של אחד מספריי המוקדמים. (לפחות באותו מקרה עמדתי בתואר, כשהלעגתי למילה הזאת בהקדמה שלי לפרק הראשון של הספר.) למעשה חבל שלתרבות שלנו אין מילה עממית טובה לאופוזיציונר, או אפילו למי שמנסה לחשוב בעצמו: את המילה ״דיסידנט״ אי אפשר להעניק לעצמך, משום שהיא באמת תואר כבוד שצריך לזכות בו או להרוויח אותו, ואילו מונחים כמו ״גאדפליי״ או ״מאווריק״ הם איכשהו זוטים ומתנשאים, וגם מלאי חשיבות עצמית יתר על המידה. וכבר איבדתי את מניין ספרי הזיכרונות של חברים ותיקים או לשעבר, שנושאים כותרות כמו ״נגד הזרם״, ״נגד הזרימה״, ״מיעוט של אחד״, ״לשבור שורות״ וכיוצא באלה — כולם מעניקים משנה תוקף להערתו הצורבת של הרולד רוזנברג על ״עדר המוחות העצמאיים״. אפילו כשהייתי צעיר מאוד לא אהבתי שיקראו לי ״מורד״: נדמה היה לי שיש בכך רמז מתנשא ש״ערעור על סמכות״ הוא חלק מ״שלב״ שדרכו אעבור באופן טבעי. להפך, הייתי נער ממושמע ומנומס יחסית, ובחרתי את הקרבות שלי במידה של שיקול דעת ולא פשוט חשבתי עם ההורמונים שלי.”

“סיפור סיפורים הוא בסופו של דבר הדרך היחידה שאנו מכירים, מלבד שיר, ריקוד, ציור ומוזיקה, לחלוק עם בני שבטנו מה פירושו להיות אנושי, לבטא את התחושות הבלתי ניתנות להגדרה המאחדות את האנושות.”

“הכנות היא פגיעות. למרבה הצער, לא כולם יכולים להתמודד עם כנות של מישהו. אבל לשקר מאפשר לאנשים להרגיש נוח.”