געגוע

“הוא מצא עצמו זוכר כיצד בבוקר קיץ אחד יצאו שניהם מניו יורק בדרכם לחפש שמחה. אולי לא ציפו למצוא אותה, אך בדרך עצמה היה זה שמח יותר מכל מה שהצפיאו לעצמם לעולם. חיי האדם, נראה, חייבים להיות בניית סביבה של תנאים מסביב לאדם – אחרת, זה אסון. לא היה מנוחה, לא שקט. הוא נכשל בניסיונו לחלום ולהתנהל בחופשיות, כי אף אחד לא חולף בחיים אלא אל סערות, אף אחד לא חולם – אלא שחרי החלום הופכים למכאובים של בלבול וחרדה.”

“הסבל והאפסות הם שיצרו את כל העולמות שמעבר - זאת, ואותה שיגעון קצר של אושר שחווים רק אלה הסובלים עמוקות. העייפות המבקשת להגיע אל הקצה האחרון בקפיצה אחת, בקפיצה אחת קטלנית, עייפות עלובה ובורה שאינה רוצה עוד לרצות: היא שיצרה את כל האלים והעולמות שמעבר.”

“אהבה אינה אובססיה או אשליה. אהבה מתקיימת בכמיהה ובהערכה.”

“הרעם צעק והגשם פגע, והעלים ניגנו עם הרוח והברק זרח, והטיגריס גרגרה בסוף. היא נראתה כאן ונראתה שם, לא ראתה כל כך גשם בכל מקום, תאוה פתאומית עלתה בלבה, תאווה מטורפת שצריכה להתחיל, היא הרגישה אהבה עמוקה בגשם, מבטה מחדש את גוריםיה. שנתיים לפני כן היא נפצעה, בידי אנשים נמוכי רוח שרצו להרגיע אותה, הם היו מפחדים מכוחה, רצו לתפוס אותה ולעבד אותה במגדלם. הם השתינו פחיות והמתינו בין העצים, היער היה מלא ציפורים ודבורים, הטיגריס יצאה לצוד בשר, גוריה המתינו במערה לחלקם. היו דברים חסרים באוויר, ריח הג'סמין לא היה שם, הטיגריס נראתה לעלה העצים וראתה את פני האנשים צבועים בשמן. היא התגברה עליהם מבטה, וראתה פחד, חרדה ופנים מלאות שקר! היא צעקה בכל עוז”

“אין לך את האבל או את התאוה אלא אם כן ידעת מראש שהיא קיימת שם. אבל זהו החידוד, אינו? כל אחד נשא את התסכול ואת העול שלו – רק חלקם נשאו אותו בתוך החזית ולא על הגב.”

“אולם רוב הנשים אינן לא זונות ולא קורטיזנות; ואף אינן יושבות ומחבקות כלבי פאג על קטיפה מאובקת במשך כל אחר הצהריים של הקיץ. אבל מה הן עושות אפוא? ואז עלה בדעתי הפנימית אחד מאותם רחובות ארוכים אי שם מדרום לנהר, ששורותיהם האינסופיות מאוכלסות באין-ספור. בעין הדמיון ראיתי גברת זקנה מאוד חוצה את הרחוב על זרועה של אישה בגיל העמידה, בתה, אולי, שתיהן נעולות ומעוטרות בפרווה באופן כה מהוגן, עד שהתלבשותן אחר הצהריים ודאי היא טקס, והבגדים עצמם מונחים בארונות עם קמפור, שנה אחר שנה, לאורך חודשי הקיץ. הן חוצות את הכביש בשעה שמדליקים את הפנסים (כי הדמדומים הם שעתן האהובה), כפי שבוודאי עשו שנה אחר שנה. הזקנה קרובה לשמונים; אך אם מישהו ישאל אותה מה משמעות חייה בעיניה, היא תאמר שהיא זוכרת את הרחובות המוארים לכבוד קרב בלקלאווה, או ששמעה את התותחים יורים בהייד פארק לרגל לידתו של המלך אדוארד השביעי. ואם מישהו ישאל אותה, משתוקק לקבע את הרגע בתאריך ובעונה, אבל מה עשית ב-5 באפריל 1868, או ב-2 בנובמבר 1875, היא תביט בו במעורפל ותאמר שאינה זוכרת דבר. שהרי כל הארוחות בושלו; הצלחות והכוסות נשטפו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל זה. הכול נעלם. שום ביוגרפיה או היסטוריה אינן אומרות על כך מילה. והרומנים, בלי להתכוון לכך, משקרים בהכרח. כל החיים המעורפלים עד אין קץ הללו עודם מחכים לתיעוד, אמרתי, ופניתי אל מרי כרמייקל כאילו הייתה נוכחת; והמשכתי במחשבותיי ברחובות לונדון, חש את דמיון הלחץ של האילמות, את הצטברות החיים שלא תועדו, אם מן הנשים שבפינות הרחוב, זרועותיהן על מותניהן, וטבעותיהן משוקעות באצבעותיהן השמנות והנפוחות, המדברות במחוות ידיים כנדנוד מילותיו של שייקספיר; ואם מן מוכרות הסיגליות ומוכרות הגפרורים והזקנות המוצבות תחת פתחי הבתים; או מן הנערות הנודדות שפניהן, כגלים בשמש ובענן, מאותתות על בואם של גברים ונשים ועל אורות חלונות הראווה המהבהבים. את כל זה יהיה עלייך לחקור, אמרתי למרי כרמייקל, כשהפנס שלך יציב בידך.”

“הדבר הראשון שאני אומרת לתלמידים החדשים ביום הראשון של סדנה הוא שכתיבה טובה היא על סיפוק האמת. אנחנו מין שמחפש וצורך להבין מי אנחנו. זבובים של צאן לא נראים מחפשים את רצון זה, וזה אחד הסיבות שבגללן הם כותבים כל כך מעט. אבל אנחנו כן. יש לנו כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לומר ולהבין.”

“הדרך היחידה להיפטר מפיתוי היא להיכנע לו. התנגד לו, ונשמתך תחלה בגעגוע אל הדברים שאסרה על עצמה, בתשוקה אל מה שחוקיה המפלצתיים הפכו למפלצתי ולאסור. נאמר כי האירועים הגדולים של העולם מתרחשים במוח. במוח, ורק במוח, מתרחשות גם החטאים הגדולים של העולם.”

“מתי עבודה מרגישה משמעותית? בכל פעם שהיא מאפשרת לנו לעורר עונג או להפחית סבל אצל אחרים. אף שלעתים קרובות מלמדים אותנו לחשוב על עצמנו כאגואיסטים מטבענו, הכמיהה לפעול באופן משמעותי בעבודתנו נראית כחלק עיקש לא פחות ממבנה אישיותנו מאשר התיאבון שלנו למעמד או לכסף. משום שאנו בעלי חיים המונעים על ידי משמעות ולא רק יצורים חומרניים, אנו יכולים לשקול ברצינות לוותר על ביטחון למען קריירה המסייעת להביא מי שתייה לאזורים כפריים במלאווי, או להתפטר מעבודה במוצרי צריכה לטובת עבודה בסיעוד לבבי, מתוך מודעות לכך שבכל הנוגע לשיפור מצבו של האדם, דפיברילטור מכויל היטב עדיף אפילו על הביסקוויט המשובח ביותר. אך עלינו להיזהר מלהצר מדי את רעיון העבודה המשמעותית, מלהתמקד רק ברופאים, בנזירות של כלכותה או באסכולת האמנים הישנים. ישנן דרכים פחות נשגבות לתרום לקידום הטוב המשותף........מיזם שניחן במשמעות עשוי להיראות משמעותי רק כאשר הוא מתקדם במהירות בידיהם של מספר מצומצם של שחקנים, ולכן כאשר עובדים מסוימים יכולים ליצור קשר דמיוני בין מה שעשו בימי עבודתם לבין השפעתם על אחרים.”

“קנאה היא סימן לחוסר ביטחון, כן; אבל כך גם הכמיהה להיות מושא לקנאה.”

“ג'ורג' בוש טעה כאשר כינה את משטרו של סדאם חוסיין "רשע". כל ליברל וכל שמאלני יודעים כיצד לגחך לנוכח אבסולוטיזם מוסרי שחור-לבן כזה.”

“איפה היית כשפשטתי את בגדיי וסיפרתי את קורות יומי? איפה היית כשאני הייתי שותקת עם אלוהים בתפילת הסעודה? איפה היית כשדקלמתי שירי אהבה בשכבי? איפה היית?”

“היא חשבה שעתידה יהיה גרוע יותר ממעשייה, כי לאחר שנות ההקרבה השלווה שלה, היא התחילה לחזור לתאוה ולצמאון; ימי השעמום והעיסוק הבלתי נעים נהיו קשים ויותר קשים, והיא מצאה שצורת החיים האינטנסיבית והגוונת, אליה היא תאבה אך התייאשה ממנה, נהיה יותר ויותר דוחקת ומתעקשת.”

“שלוש תאוות, פשוטות אך עוצמתיות במיוחד, שלטו בחיי: תאוות האהבה, חיפוש הידע, והאבל הבלתי נסבל על סבל האנושות.”

“הפחד ניצב מולי, ואני עמדתי משותקת. הוא נראה כנוכחות אדירה, מתמדת. ואז קול לחש, אל תירא. אל תירא, חשבתי בכמיהה נואשת. הו, כמה רציתי להישמע למילים האלה — אבל איך? שעה אחר שעה, יום אחר יום, הפחד סירב לזוז בעוד אני נותרתי משותקת. וכך נתתי לו לבחור את בחירותיי; מה עוד יכולתי לעשות? אבוי, הוא מעולם לא בחר טוב בשבילי.”

“[…] כל אחד מנסה להפוך את חייו ליצירת אמנות. אנו רוצים שהאהבה תימשך, ואנו יודעים שאינה נמשכת; אפילו אילו, בנס כלשהו, הייתה נמשכת כל החיים, עדיין הייתה חסרה. אולי, בצורך הבלתי-שבע הזה בהמשכיות, היינו מבינים טוב יותר את הסבל האנושי, אילו ידענו שהוא נצחי. נראה כי מוחות גדולים נחרדים לעיתים פחות מן הסבל מאשר מן העובדה שאינו נמשך. בהיעדר אושר שאינו מתכלה, סבל נצחי היה מעניק לנו לפחות גורל. אך אפילו את הנחמה הזאת אין לנו, ואף הייסורים הקשים ביותר שלנו מגיעים לקצם יום אחד. בוקר אחד, לאחר לילות אפלים רבים של ייאוש, כמיהה שאין לכבוש אותה לחיות תודיע לנו שהכול נגמר, ושהסבל אינו נושא משמעות יותר מן האושר.”

“במרחב שבו ביטויים חיוביים של תשוקה מינית מחברים אותנו, כל אחד מאיתנו יוכל לבחור באותן מעשיות מיניות שמאשרות ומטפחות את גדילתו. המעשיות הללו יכולות לנוע בין בחירת חופשיות או צניעות, בין לקיחת זהות מינית ספציפית וטעמים לבין בחירת תשוקה נודדת, לא מוכרת, הנבערת רק באמצעות אינטראקציה והעצמה עם אנשים ספציפיים עםיהם מרגישים את האש של הכרת אהבה ארוטית – ללא קשר למין, גזע, מעמד או אף לטעמים המיניים שלהם. דיאלוגים פמיניסטיים רדיקליים על מיניות חייבים להופיע, כדי שהמהלך לעבר חירות מינית יוכל להתחדש.”

“מה שאתה אוהב כמהה אליך”

“זֶה הָיָה לִאֹמֵר, אַךְ, שֶׁלֹא הָיָה בְּזֶה שֶׁהִיא לֹא חָפֵץ, בְּעִתִּים, בְּמַעֲלָה עוֹד גְּדוֹלָה, שֶׁלֹא עָבְרָה בְּשָׁעֹת הָאִמְצָנוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם תִּשְׁתּוֹקֵק הָאִישׁ לְמַה שֶּׁלֹא יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁו, בְּשָׁעֹת אֲשֶׁר הָאֲנָשִׁים, עַל יְדֵי חִסְרוֹן הָאֵנֶרְגְיָה אוֹ הַדְּמָיָה,”

“כשאיש מבט את עינו באהבה לתפקידים, מתחיל ריקבון בנהגיו.”