בדידות

“כל פעם שאני רואה אדם שברח מהתבונה אל הדת, אני חושב לעצמי: "זו אינה אלא אדם שלא יכול עוד לסבול את הבידוד הזה.”

“זרים כשאתם נפגשים, זרים כשאתם נפרדים - אולם התעמלות של גופים המאוננים זה בזה ללא שם. אנשים חסרי מוסר ראו את עצמם לעיתים קרובות כחופשיים יותר, אבל ברוב המקרים הם חסרו את היכולת להרגיש או לאהוב. לכן הם נעשו סווינגרים. המתים מזדיינים עם המתים. לא היה שום הימור או הומור במשחק שלהם - זה היה גופה מזדיינת בגופה. המוסר היה מגביל, אבל הוא היה מעוגן בניסיון האנושי לאורך מאות השנים. חלק מן המוסר נטו להשאיר אנשים עבדים במפעלים, בכנסיות ונאמנים למדינה. מוסר אחרים פשוט היו הגיוניים. זה היה כמו גן מלא בפרי מורעל ובפרי טוב. היית צריך לדעת איזה לקטוף ולאכול, ואיזה להשאיר בשקט.”

“האדם שהולך לבדו יכול להתחיל היום; אך מי שנוסע עם אחר חייב להמתין עד שהאחר יהיה מוכן.”

“הכול נדמה לו עכשיו כה ברור, עד שלא יכול היה להפסיק לתמוה כיצד אין כל אחד רואה זאת, וכיצד הוא עצמו לא ראה זמן כה רב את מה שהיה ברור כל כך לעין. האנשים הלכו וכלו, והתרגלו לתהליך הכליה, ועיצבו לעצמם הרגלי חיים שהותאמו לתהליך זה... וכך באו האנשים בהדרגה לידי מצב זה, עד שלא הבינו את מלוא אימת הדבר, ולא התלוננו. לפיכך אנו רואים את מצבם כטבעי וכראוי לו. עכשיו נדמה היה ברור כאור היום, שהסיבה העיקרית למחסור הגדול של העם הייתה סיבה שהם עצמם הכירו בה ותמיד הצביעו עליה, כלומר, שהאדמה, שהייתה יכולה לבדה להאכילם, נלקחה מהם בידי בעלי האחוזות. וכמה ברור היה שהילדים והזקנים מתו מפני שלא היה להם חלב, ולא היה להם חלב מפני שלא היו אדמות מרעה, ולא הייתה אדמה לגדל בה תירס או לעשות בה חציר... האדמה, שנזקקו לה כל כך בני האדם, עובדה בידי האנשים הללו, שהיו על סף גוויעה ברעב, כדי שהתירס יימכר לחוץ לארץ, ובעלי האדמה יוכלו לקנות לעצמם כובעים ומקלות הליכה, וכרכרות וברונזים וכו׳.”

“אם מעולם לא מצאת את עצמך, המקום הטוב ביותר לחפש בו הוא בבדידותך, ושפל המדרגה הוא אפילו טוב יותר.”

“אתה לעולם אינך לבד. אתה מחובר לנצח עם כולם.”

“ייתכן שנדמה שאתה צועד בדרך לבדו, אך האור שמנחה אותך מגיע מאיפשהו. בטח בכל צעד שלך, כי אף אחד מאיתנו אינו צועד במסע הזה לבדו.”

“יושרה פירושה שאדם הוא אותו אדם מבפנים כפי שהוא טוען שהוא מבחוץ. הוא אותו אדם לבדו בחדר מלון במרחק אלף מייל מהבית כפי שהוא בעבודה או בקהילה שלו או עם משפחתו. אפשר לסמוך על אדם ישר.”

“בצאתי מהבית החולים, סגלתי את האור החזק של הבוקר. שמעתי ציפורים צווחות בעץ, אך אף על פי שחיפשתי אותן, הן נשארו מוסתרות ממני.”

“ובכן, בסופו של דבר, ברגע שאתה נעשה יתום, אתה יתום עד יום מותך. אני ממשיך לחלום את אותו חלום. אני בן שבע ושוב יתום. לגמרי לבד, בלי מבוגרים בסביבה שידאגו לי. זה ערב, והאור דועך, והלילה לוחץ פנימה. זה תמיד אותו הדבר. בחלום אני תמיד חוזר להיות בן שבע. תוכנה כזאת אי אפשר להחליף ברגע שהיא מזוהמת.”

“היה בטוח שהפנים והחוץ של ייחודך אינם בגדר תעלומה בעיניו; וביום מן הימים הם לא יהיו עוד תעלומה גם לך... אלוהים ייראה לכל נפש כאהבתה הראשונה, מפני שהוא אהבתה הראשונה. מקומך בגן עדן ייראה כאילו נועד לך ולך בלבד, מפני שנועדת לו—נועדת לו תך אחר תך, כשם שכפפה נעשית ליד.”

“אם אתה רוצה להחמיץ את הכתר שלך, לך בעקבות ההמון. אם אתה רוצה לחבוש את הכתר, לך לבד והיה עצמך.”

“אני יודעת שהספרים שכתבתי עדיין יהדהדו בעוד 50 שנה — במיוחד "שומרת אחותי". הוא נמכר בשלושה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד. אני חשה מאוד שכסופרת, יש לך במה והיכולת לשנות את דעתם של אנשים.”

“ההשתחוויה לאלוהים אינה מוגבלת למאמינים בלבד”

“אחד החרטות הגדולות ביותר בחיים הוא להיות מה שאחרים היו רוצים שתהיה, במקום להיות עצמך.”

“שם היה לפניה — החיים. החיים: היא חשבה, אך לא השלימה את מחשבתה. היא העיפה מבט בחיים, שכן היה לה שם חוש ברור שלהם, משהו ממשי, משהו פרטי, שלא חלקה לא עם ילדיה ולא עם בעלה. מעין עסקה התנהלה ביניהם, שבה היא הייתה בצד אחד, והחיים היו בצד אחר, והיא תמיד ניסתה לגבור עליהם, כשם שהם ניסו לגבור עליה; ולעיתים היו מנהלים משא ומתן (כאשר ישבה לבדה); היו, כך נזכרה, סצנות גדולות של פיוס; אך ברוב המקרים, למרבה המוזרות, נאלצה להודות שהרגישה כי הדבר הזה שקראה לו חיים הוא נורא, עוין, ומהיר להתנפל עליך אם רק תיתן לו הזדמנות.”

“החיים לא צריכים להיות רק על הישרדות אלא על חיים”

“להיות משועממים הוא המחיר שאנו משלמים על כך שאיננו משוגעים.”

“אפילו לאחר שהקולות האחרים כבר נעלמו, המשיך סם לבכות, בקול רך ומתון מאוד. כשסיים לבסוף, הרגשתי שהלילה מת. ישיבה הייתה בלתי נסבלת. קמתי, הלכתי לאורך החדר, חזקתי ואחר כך פתחתי את הידיים לקפיצה. בסוף לקחתי את הגיטרה שסם ניגן בה, צעקתי ושרצתי אותה לשברים על שולחן האב.”

“האושר מצא אותי לבד יום אחד ואחז בידי. הוא הראה לי כיצד השמש מפזרת את חמימותה על פני הארץ. העצב מצא אותי שבעת רצון ומחייכת אל השמש. הוא דיבר על בצורות ועל עיוורון ועל מה שעשו קרניה הבוערות. האושר מצא אותי שוב לבד והצביע אל השמים. הוא הראה לי כיצד הסערות יוצרות קשתות בענן גבוה למעלה. העצב מצא אותי מסוקרנת ולקח אותי אל קצה הקשת. הוא הראה לי כיצד היא נעלמת כדי שלא תשוב עוד לעולם. האושר מצא אותי לבד ולימד אותי כיצד לשיר שיר. הוא שר תריסר מנגינות בעוד אני מצייצת לצדו. העצב מצא אותי שרה בקול וכיסה את אוזניו. הוא אמר שהרעש מחריש אוזניים, ואיחל שלא יוכל לשמוע. האושר מצא אותי לבד ונתן לי שבעה מטבעות זהב. הוא הראה לי דברים מפוארים רבים שסוחרים נהגו למכור. העצב מצא אותי מתפעלת מן הדברים היפים שקניתי. הוא הצביע על ארנקי הריק ועל הכסף שלא היה לי. האושר מצא אותי לבד ועזר לי לדבר עם מישהו חדש. הוא קרא לילד חברי ואמר שגם אני חברתו. העצב מצא אותי יחד עם חברי הטוב והקשוב. הוא לחש על בגידה ועל כך שלב שבור אינו מתרפא. האושר מצא אותי לבד והחזיק אותי חזק בחיבוקו. הוא לחש מילים טובות באוזני ונישק אותי על פניי. העצב מצא אותי עם האושר, אך לפני שהספיק לומר דבר, אמרתי לו שיהיה לו יותר מזל אם ידבר אל הקיר.”