רוח

“בימים אלה של סיפוק מיידי וקסם אלקטרוני יש עדיין כמה אנשים, אנשים אמיתיים, שאינם נבהלים כשמכשירי הטלפון שלהם מפסיקים לפעול משום שהסוללות זקוקות לטעינה מחדש. במקום זאת הם מתחברים, לא למכשיר אלקטרוני אלא לאדמה, חשים את הרוח בשערם, מאזינים לאישוש השמח והמתמיד של מים זורמים ומרגישים את השמש הטובה או את הגשם המרענן על עורם. הם, ורק הם, יכולים להיטען מחדש באמת.”

“איש מכשיל הכל, אומרת שוג. הוא על תיבת הגריטס שלך, בראשך, בכל רדיו. הוא מנסה לשכנע אותך שהוא בכל מקום. רק כשאתה חושב שהוא בכל מקום, אתה חושב שהוא אלוהים. אבל הוא לא. כל פעם שאתה מנסה להתפלל, ואיש יושב בצד השני של זה, אומר לו להיכנס, אומרת שוג. קורא את הפרחים, הרוח, המים, אבן גדולה.”

“הרוח והשמיים יודעים שאין שמחה בחופש בלתי מוגבל”

“מוקדם מדי גן הילדות מרוצף בקור בכבישי האספלט של הבגרות. ואף שאין בכוחה לעצור את ההתקדמות הבלתי פוסקת הזאת, אם יכולה לשמור בקפידה על הגן היקר הזה ולהבטיח שהכבישים יהפכו לשבילים עדינים המתפתלים בו במקום לדרכים צדדיות ההורגות אותו.”

“אני רוצה להמשיך ולהמשיך, וליפול מת בגובה העיניים באמצע דבר שאני אוהבת לעשות. ואם זה לא יקרה, ואני אגיע לכיסא גלגלים, לפחות יישארו לי הנעלי הגבוהות שלי.”

“עידן קרינת תדרי רדיו (RF) אלחוטית רעילה ביולוגית וייצור חשמל אלקטרוני הרמוני ממערכות רוח ושמש, עם השפעותיהן השליליות המשנות את המוח, שיכולות לעורר התנהגויות עצבניות ותוקפניות, הפך את זה לזמן רע להיות שוטר.”

“הטה אפוא את אוזנך אל הטוטי הזה של צריחים; הפץ על הכול את המהום של חצי מיליון בני אדם, את מלמולו הנצחי של הנהר, את שריקתו האינסופית של הרוח, את הרביעייה הרצינית והרחוקה של ארבעת היערות, המוצבים כעוגבים עצומים על ארבעת הגבעות של האופק; רכך, כאילו במעין חצי-גוון, את כל מה שהוא חד מדי וקשה מדי במסת הצליל המרכזית, ואמור אם אתה יודע דבר בעולם עשיר יותר, משמח יותר, מסנוור יותר מן המהומה הזאת של פעמונים; מן הכבשן הזה של מוזיקה; מן עשרת אלפים הצלילים הארדיים הללו הננשפים בבת אחת מחלילי אבן שגובהם שלוש מאות רגל; מן העיר הזאת שאינה אלא תזמורת אחת; מן הסימפוניה הזאת הדוהרת ושואגת כסערה.”

“זעם יכול להרוג, גם נוצה קלה הנושבת ברוח.”

“מה שנותן משמעות לזמן הקצר של אדם על פני כדור הארץ הוא העיסוק במעשים קטנים של חסד. הענקת חסד לאחרים היא המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת, ומעשים כאלה מחדשים את הנותן עצמו. כשאנחנו מקבלים ואוהבים את הזולת ללא סייג, אנחנו הופכים לרוח הבלתי נמנעת שמפיחה חיים באחרים.”

“היא חיכתה עם בילי סליק בעוד קארוט יצא לשליחות, וכדי שיהיה לה משהו לומר, היא אמרה, ״בילי סליק לא נשמע הרבה כמו שם של גובלין?״ בילי עשה פרצוף. ״צודקת לגמרי! סבתא קוראת לי מן הרוח שנשבה בחרטה. איזה מין שם זה, אני שואל אותך? מי ייקח אותך ברצינות עם שם כזה? אלה זמנים מודרניים, נכון?״ הוא הביט בה בהתרסה, והיא חשבה: וכך, אחד אחד, כולנו נעשים בני אדם – אנשי זאב בני אדם, גמדים בני אדם, טרולים בני אדם... כור ההיתוך נמס רק בכיוון אחד, וכך אנחנו מתקדמים.”

“הייתי בארץ הפיות במשך שנים, וזהו מקום שבו דם בן תמותה הופך לאש. זהו מקום של יופי ואימה מעבר למה שאפשר לדמיין כאן. רכבתי עם הציד הפראי. פילסתי נתיב ברור של חירות בין הכוכבים וגברתי על הרוח. ועכשיו מבקשים ממני ללכת שוב על פני האדמה.”

“קנאים הם כמו פסולת הנסחפת בעקבות כיוון הרוח, הם נישאים סביב כמו חול, ומשוכנעים להאמין במה שאינם מבינים.”

“'הארי פוטר' פתח כל כך הרבה דלתות לספרות נוער. הוא באמת שכנע את תעשיית ההוצאה לאור שכתיבה לילדים היא עסק רווחי. וזה גם שכנע הרבה אנשים שילדים יקראו אם ניתן להם ספרים שחשובים להם ושהם אוהבים.”

“היית השיר שמעולם לא ידעתי איך לכתוב, כי שום מילים לא יכלו לתאר את הרוח שאי אפשר לראות, אבל אפשר להרגיש.”

“אני יושב לצד האש ומחשיב על כל אשר ראיתי על פרחים בשדות ועפרות בקיץ שהיה על עלים צהובים ועננים דקיקים באביבים שהיו עם ערפל בבוקר ושמש כסופה וירחף שעבר על ראשי אני יושב לצד האש ומחשיב על העולם שיקרה כשהחורף יגיע בלי אביב שאני לא אראה עוד כי עדיין יש כל כך הרבה דברים שלא ראיתי עוד בכל יער בכל אביב יש ירוק אחר אני יושב לצד האש ומחשיב על אנשים מימים עברו ועל אנשים שיראו עולם שלא אידע אבל כל הזמן אני יושב ומחשיב על זמנים שהיו קודם אני שומע על רגליים שמחזירות וקולות בדלת”

“אחר הצהריים, כשהייתי על גבעת פייר הייבן, שמעתי קול של מסור, וזמן קצר אחרי זה מהצוק ראיתי שני גברים מנסרים אורן אצילי מתחתיי, בערך ארבעים רוד משם. החלטתי לצפות בו עד שייפול, האחרון מבין תריסר או יותר שנותרו כשכריתת היער הסתיימה ולמשך חמש-עשרה שנה הניעו את ענפיהם בבדידות הוד מעל אזור השיחים. ראיתי אותם כמו בונים או חרקים מכרסמים את גזע העץ האצילי הזה, גמדים קטנים עם מסור דו-ידני שבקושי הקיף אותו. הוא התנשא לגובה של מאה רגל, כפי שמדדתי אחר כך, כנראה אחד הגבוהים במחוז וישר כמו סרגל, אבל מוטה מעט לכיוון צלע הגבעה, צמרתו נראית על רקע הנהר הקפוא וגבעות קונאנטום. צפיתי מקרוב כדי לראות מתי הוא מתחיל לזוז. עכשיו המנסרים עוצרים, ובעזרת גרזן פותחים בו מעט בצד שאליו הוא נוטה, כדי שיישבר מהר יותר. ועכשיו המסור שלהם חוזר לעבוד. עכשיו הוא בטוח נופל; הוא נוטה ברבע מהזווית שלו, ואני עוצר את נשימתי, מצפה לנפילה המרסקת. אבל לא, טעיתי; הוא לא זז סנטימטר; הוא עומד באותה זווית כמו בהתחלה. נותרו עוד חמש-עשרה דקות לנפילתו. הענפים שלו עדיין מתנופפים ברוח, כאילו נועד לעמוד עוד מאה שנה, והרוח שורקת בין המחטים שלו כבימים ימימה; הוא עדיין עץ יער, העץ המלכותי ביותר שמתנופף מעל מסקטקוויד. הברק הכסוף של אור השמש משתקף מהמחטים שלו; הוא עדיין מציע פיצול בלתי נגיש לקן הסנאי; אפילו חזזית אחת לא עזבה את גזעו דמוי התורן – הגבעה היא הספינה. עכשיו, זה הרגע! הגמדים בבסיסו בורחים מהפשע שלהם. הם הפילו את המסור והגרזן האשמים. כמה לאט ובאצילות הוא מתחיל! כאילו הוא רק מתנועע ברוח קיץ, ויחזור ללא אנחה למקומו באוויר. ועכשיו הוא מניף את צלע הגבעה בנפילתו, והוא נשכב למיטתו בעמק, שממנו לעולם לא יקום, ברכות של נוצה, עוטף את גלימתו הירוקה סביבו כמו לוחם, כאילו, עייף מעמידה, הוא חיבק את האדמה בשמחה שקטה, מחזיר את מרכיביו לעפר. אבל רגע! שם רק ראיתם, אבל לא שמעתם. עכשיו עולה רעש מחריש אוזניים לסלעים האלו, שמבשר לכם שאפילו עצים לא מתים בלי גניחה. הוא ממהר לחבק את האדמה, ולערבב את מרכיביו בעפר. ועכשיו הכל שקט שוב, פעם אחת ולתמיד, גם לעין וגם לאוזן. ירדתי למטה ומדדתי אותו. הוא היה בערך ארבעה רגל בקוטר במקום שבו נסר, בערך מאה רגל אורך. לפני שהגעתי אליו, כורתי העצים כבר הפשיטו אותו מענפיו. הצמרת המשתרעת בחינניות שלו הייתה גרוטאה מושלמת על צלע הגבעה, כאילו הייתה עשויה מזכוכית, והאצטרובלים העדינים של צמיחת השנה האחרונה על פסגתו התחננו לשווא ומאוחר מדי לחסדי הכורת. כבר הוא מדד אותו בגרזנו, וסימן את בולי העץ שיצאו ממנו. והחלל שהוא תפס באוויר העליון נשאר ריק למאתיים השנים הבאות. זה עץ לבנייה. הוא השחית את האוויר. כשהעיט הדייג יבקר באביב שוב בגדות המסקטקוויד, הוא יחוג לשווא כדי למצוא את המושב המוכר שלו, והעקב תתאבל על האורנים הגבוהים מספיק כדי להגן על גוזליה. צמח שלקח לו מאתיים שנה להשתכלל, עולה בשלבים איטיים אל השמיים, הפסיק להתקיים אחר הצהריים הזה. צמרת השתיל שלו התרחבה להפשרת ינואר הזו כמבשרת של קיצים שיבואו. למה פעמון הכפר לא מצלצל צלצול אבל? אני לא שומע צלצול. אני לא רואה תהלוכת אבלים ברחובות או בשבילי היער. הסנאי זינק לעץ אחר; הנץ חג רחוק יותר, ועכשיו התיישב בקן חדש, אבל היערן מתכונן להניח את גרזנו גם בשורשיו של זה.”

“אני רואה אותך טוב יותר במוזיקה, אני שומע אותך טוב יותר ברוח, אני מרגיש אותך יותר באור ירח שופע, שלא מבין דבר, אבל רק בחושך ובשתיקה.”

“אפשר היה לשמוע את הרוח בעלים, ועל הרוח ההיא נשאו את עצמן הצרחות של הילדים במגרש המשחקים שבמרחק, ילדים קטנים שמנסים להבין איך להיות בחיים, איך לנווט בעולם שלא נבנה בשבילם, באמצעות ניווט במגרש משחקים שכן נבנה בשבילם.”

“אני מרגיש חיים ומחשבה שלי מתרחשים בחדר שבו כל דבר הוא יצירה ושפה של חיים עמוקות שונות מאלה שלי, טעם מנוגד לשלי, שבו איני מוצא דבר מהחשיבה המודעת שלי, שבו דמיוני מתרגש מהרגשה של עצמי טובעים לעומק הלא-אני; אני שמח רק כשאני צועד—ברחוב גארה, בנמל, או בשוק הכנסייה—באחד מלונות הפרובינציה הללו, עם הקורידורים הארוכים והקרים שבו הרוח החיצונית מנצחת בהצלחה את מאמצי מערכת החימום, שבו מפת הגאוגרפיה המוקפדת של האזור עדיין מהווה את העיטור היחיד על הקירות, שבו כל רעש רק מגביר את השתיקה על ידי דחיקתה, שבו החדרים שומרים על ריח עתיק שבו האוויר הפתוח מגיע לטהר אותו, אך לא למחוק אותו, וריח זה נשאף מאתיים פעמים כדי להביאו לדמיוני, שממורמר ממנו, שמציב אותו כדגם כדי לנסות וליצור אותו עם כל החשיבה”

“הרוח היא המוזיקה הקדושה של העלים; בכל מקום ובכל זמן שהרוח נושבת, שם מתחילים העלים את ריקודם הקדוש בטירוף!”