אש

“עיניו התרחבו. "האם אתה סוג של אדם מוטנט? כמו מי שמשתמש באש? ואני משתמש במילה 'מוטנט' כהערכה, תבין, לא אפסיק להעריך אותך.”

“זו האש שבעיניי, והברק שבשיניי, התנופה שבמותניי, והשמחה שבכפות רגליי. אני אישה, באופן מופלא.”

“לטובתך לאהוב נועז חסר-מורא ולא פחדן קדוש. נועז חסר-מורא הוא שטן ייחודי, הנלחם בפחדיך, בכאבים שלך, כובש את אי-הוודאויות שלך, נושא אותך בזרועותיו, ועף אל מחוץ לאש המאכלת. הפחדן הוא נחש תחבולן, שנעלם בעת ייאושך, ומופיע בעת שלוותך.”

“אישה יש לה יונו, כמו שאיש יש לו גניוס; אלה שמות לכוח הקדוש, לנפש האלוהית שיש לכל אחד מאיתנו בתוכו. יונו שלי לא "יכולה להיכנס" אלי, היא כבר העצמי העמוק ביותר שלי. השיר הזה מדבר על יונו כאילו הייתה אישה, אישה עם אהבה ושנאה: אישה קנאית. העולם קדוש, כמובן, מלא באלים, בנומינה, בכוחות גדולים ופרסוניות. אנחנו נותנים להם חלק מהשמות – מרס של השדות והמלחמה, וסטה האש, צרס של הגרגרים, אמא טלוס של הארץ, הפנאטים של הארון. הנהרות, העיינות. ובענן הסערה ובאור יש הכוח הגדול שנקרא אל האב. אך הם לא בני אדם. הם לא אוהבים ושונאים, הם לא תומכים או מתנגדים. הם מקבלים את ההקרבה הנדרשת להם, שמגדילה את כוחם, דרך אותה חיים אנחנו.”

“לא עד שפגשתי אותך לא עד שהרגשתי את אור השמש שלך, הבנתי שהייתי בצל. לא עד שראיתי את כל צבעיך, הבנתי ששלי דהו. לא עד ששמעתי את חלומותיך, הבנתי שעדיין ישנתי. ורק לא עד שחוויתי את חיי איתך, הבנתי שבקושי נשמתי.”

“אולם רוב הנשים אינן לא זונות ולא קורטיזנות; ואף אינן יושבות ומחבקות כלבי פאג על קטיפה מאובקת במשך כל אחר הצהריים של הקיץ. אבל מה הן עושות אפוא? ואז עלה בדעתי הפנימית אחד מאותם רחובות ארוכים אי שם מדרום לנהר, ששורותיהם האינסופיות מאוכלסות באין-ספור. בעין הדמיון ראיתי גברת זקנה מאוד חוצה את הרחוב על זרועה של אישה בגיל העמידה, בתה, אולי, שתיהן נעולות ומעוטרות בפרווה באופן כה מהוגן, עד שהתלבשותן אחר הצהריים ודאי היא טקס, והבגדים עצמם מונחים בארונות עם קמפור, שנה אחר שנה, לאורך חודשי הקיץ. הן חוצות את הכביש בשעה שמדליקים את הפנסים (כי הדמדומים הם שעתן האהובה), כפי שבוודאי עשו שנה אחר שנה. הזקנה קרובה לשמונים; אך אם מישהו ישאל אותה מה משמעות חייה בעיניה, היא תאמר שהיא זוכרת את הרחובות המוארים לכבוד קרב בלקלאווה, או ששמעה את התותחים יורים בהייד פארק לרגל לידתו של המלך אדוארד השביעי. ואם מישהו ישאל אותה, משתוקק לקבע את הרגע בתאריך ובעונה, אבל מה עשית ב-5 באפריל 1868, או ב-2 בנובמבר 1875, היא תביט בו במעורפל ותאמר שאינה זוכרת דבר. שהרי כל הארוחות בושלו; הצלחות והכוסות נשטפו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל זה. הכול נעלם. שום ביוגרפיה או היסטוריה אינן אומרות על כך מילה. והרומנים, בלי להתכוון לכך, משקרים בהכרח. כל החיים המעורפלים עד אין קץ הללו עודם מחכים לתיעוד, אמרתי, ופניתי אל מרי כרמייקל כאילו הייתה נוכחת; והמשכתי במחשבותיי ברחובות לונדון, חש את דמיון הלחץ של האילמות, את הצטברות החיים שלא תועדו, אם מן הנשים שבפינות הרחוב, זרועותיהן על מותניהן, וטבעותיהן משוקעות באצבעותיהן השמנות והנפוחות, המדברות במחוות ידיים כנדנוד מילותיו של שייקספיר; ואם מן מוכרות הסיגליות ומוכרות הגפרורים והזקנות המוצבות תחת פתחי הבתים; או מן הנערות הנודדות שפניהן, כגלים בשמש ובענן, מאותתות על בואם של גברים ונשים ועל אורות חלונות הראווה המהבהבים. את כל זה יהיה עלייך לחקור, אמרתי למרי כרמייקל, כשהפנס שלך יציב בידך.”

“ללמוד לנשוף אש אינו יוצא דופן כמעט כמו ללמוד לנשוף מילה של טוב לב”

“מה שאינו אמיתי, אם לא האש שבעבר אכלה את ליבך? מה שאינו מאמין, אם לא מה שאתה מאמין בו באמונה? מה שאינו סביר, אם לא מה שעשית בעצמך?”

“כאשר אתה רואה את אש השנאה, הפץ את השלווה של אוקיינוס האהבה שלך.”

“אבל אני עדיין יש לי דברים טובים יותר על הילדים. אני אסף הרבה, הרבה על ילדי רוסיה, אליושה. הייתה ילדה קטנה בגיל חמש שנשנאה על ידי אביה ואמה, אנשים 'מוסריים ומעולים ביותר, אנשי חינוך וטוב-חינוך'. אתה רואה, אני חייב לחזור על זה שוב ושוב, זהו תכונה מיוחדת של רבים, אהבתם להטריד ילדים, ורק ילדים. לכל סוגים אחרים של אנושות, התורמים מתנהגים באופן נדיב ומוסרי, כמו אירופאים תרבותיים וחנונים; אך הם אוהבים מאוד להטריד ילדים, אפילו אוהבים את הילדים בכך, בדיוק בגלל חוסר ההגנה שלהם, בגלל האמון המלאכי של הילד שאין לו מקלט ואין לו ערעור, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד,”

“דרך תמיד תמיד תמשיך מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שמש מעולם לא זרחה בהם, באפיקים שמעולם לא הגיעו לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ודרכם בין פרחים שמחי של יוני, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרי הירח. דרך תמיד תמיד תמשיך מתחת לעננים מתחת לכוכבים, אבל רגליים שטעו בדרכים תסתובבו בסוף אל בית רחוק. עיניים שראו אש וחרב, ורעבון באולמות האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שמעולם לא ידעו.”

“לא השיש ולא האנדרטאות המוזהבות של הנסיכים יחזיקו מעמד מול השורה הזאת; אתה תזרח יותר בכתיבה הזאת מאשר אבן שלא נשטפה, מכוסה בזמן רשע. כשמלחמות בזבזניות יפלו פסלים ויבערו את עבודת האבן, גם חרב המארס ולאש המלחמה לא ישרפו את הזיכרון החי שלך. נגד המוות והאיבה האינסופית תמשיך לצעוד; שבחך יימצא מקום גם בעיני כל הדורות שיסיימו את העולם. אז, עד שתגיע למועד השיפוט, אתה חי כאן ובעיני האוהבים.”

“היה אדם שמקרין את יופייה של האהבה כדי לכבות את אש השנאה”

“אהבה היא עשן העולה מאדי האנחות; בהיטהרה, אש הניצתת בעיני האוהבים; בהיותה נטרדת, ים הניזון מדמעות האוהבים; מה היא עוד? שיגעון רב-שיקול, מרה מחניקה, ומתיקות משמרת.”

“אם האש שבלבך חזקה מספיק, היא תשרוף כל מכשול שיבוא בדרכך.”

“'הארי פוטר' פתח כל כך הרבה דלתות לספרות נוער. הוא באמת שכנע את תעשיית ההוצאה לאור שכתיבה לילדים היא עסק רווחי. וזה גם שכנע הרבה אנשים שילדים יקראו אם ניתן להם ספרים שחשובים להם ושהם אוהבים.”

“אפשר “לתפוס את הקשת” – “קשת בחשכה” דרך “ילדי רוקנרול” “צוללן קדוש” יארוב “לפני הנפילה” של “אלקטרה” “כל הטיפשים הפליגו משם” “ישו, מריה ורוח הקודש” – “אדון היום האחרון” “אדון הירח” אתה כשאני “רגל אחת בקבר” עם ה“שחור” שלנו, “רגליים קרות”, “מסתורין” של “כאב” אתה משתוקק אתה “נתפס באמצע”, “בין שני לבבות” כש“רעב לגן עדן” “צייד הלב” כואב “מלאכים נפולים” “מאכילים את לבי” “חלומות חום” “מאכילים את ראשי” “אני” “שקר נוסף” “אחרי הכול (המתים)” לא “אשם” אם אתה “מסתתר בקשת” עם סולו הגיטרה המושלם שלך “אל תספר לילדים” כדי “לחלום רע” אל “תיתן לה את האקדח” כדי ללכת בעקבותיו “אל תדבר עם זרים” ה“עיניים הרעות” האלה יכולות לראות “אדון הלילה” “נוהג רע”; “עיניי” שונאות לפנטז “בושה על הלילה” “הגבר את הלילה” עכשיו זה “זמן לשרוף” “מעוות” “וודו” “הולך על מים” והיום תורנו “דם מאבן” “נולד בשמש” אני “טוב יותר בחשכה” “חסר נשימה” “אסיר גן העדן” אתה! לעד אתה בן אלמוות “לב קדוש” “צמרמורות” שוכב “עירום בגשם” “זה חייך” – “פראי”! את “כללי הזהב” שלך אנו מרוויחים “בחלומות” “אני דוהר בלילה” אני “מאבד את שפיותי” “שקר נוסף”: “אלוהים הממוחשב” “גן עדן וגיהינום” שלך – יהירותי! ב“הרג הדרקון” “יכולתי להיות חולם” אני “האחרון בתור” ל“צרוח” כ“צורח” בלתי נראה עכשיו כשאתה אינך “סוף העולם” כאן “ישר דרך הלב” “דחיפה” “עוד יום רגיל” בפחד “ילדי הים” “גוססים באמריקה” האם זה “מוות מאהבה”? “פנים בחלון” מחפשות “צועני” מלמעלה “צופה בכוכבים” יקר מ“כבישים מהירים מוזרים” אהבתנו “לחיים שלך” “אנחנו רוקדים” “עוד אחד לדרך” “העולם האחר” מחדש “לילה אחד בעיר” עם “אבירי הניאון” “העיניים” “הישארו מחוץ למוחי” “הסופרמן של השקיעה” המוכה כוכבים הוא מה שאנו כמהים למצוא “האיש שהיה למלך” הוא “האיש הממסדי” “תירה תירה” כדי “להפוך לאבן” “כשאישה בוכה” לתכנן “לקום ולצעוק” לפני “מלך הרוקנרול” אף ש“אלוהים שונא מטאל כבד” “תאכל את הלב שלך” כדי להגיע אל היעד. מתוך השיר – Holy Dio: the Diver (מחווה לרוני ג'יימס דיו)”

“ניצוץ מכל אש שאנו מחפשים כבר מצוי בתוכנו”

“אני יושב לצד האש ומחשיב על כל אשר ראיתי על פרחים בשדות ועפרות בקיץ שהיה על עלים צהובים ועננים דקיקים באביבים שהיו עם ערפל בבוקר ושמש כסופה וירחף שעבר על ראשי אני יושב לצד האש ומחשיב על העולם שיקרה כשהחורף יגיע בלי אביב שאני לא אראה עוד כי עדיין יש כל כך הרבה דברים שלא ראיתי עוד בכל יער בכל אביב יש ירוק אחר אני יושב לצד האש ומחשיב על אנשים מימים עברו ועל אנשים שיראו עולם שלא אידע אבל כל הזמן אני יושב ומחשיב על זמנים שהיו קודם אני שומע על רגליים שמחזירות וקולות בדלת”

“כל מעשינו חייבים לעבור באש. חלקם יישרפו, ואלה שיישארו יהיו מעשינו הטובים והשימושיים למען מלכות האלוהים”