אש

“הרמתי אותו, וניסיתי לכוון מחשבות שמחות של כלב אל קרברוס — פרסומות של אלפו, גורים קטנים וחמודים, ברזי כיבוי אש.”

“הו, אתה! בוא נדליק את אש האהבה”

“הגמדים לא היו באופן טבעי דתיים, אבל בעולם שבו תומכי קירות יכולים להישבר בלי אזהרה וכיסי קיטור פתאום מתפוצצים, הם ראו צורך באלים כמו קסדה קשוחה. חוץ מזה, כשמכה את האגודל במכה של שמונה קילוגרמים, נחמד להיות מסוגל לקלל. צריך אטאיסט חזק במיוחד וקצת משוגע לקפוץ ולחבק את עצמו תחת בית השחי ולצעוק: "אה, תנודות רנדומליות במרחב‑זמן!" או "אאא, מושג פרימיטיבי וישן על קבול!"”

“התשוקה מדליקה את האש בכל נשמה.”

“אם אתה מתכוון לנסות, לך עד הסוף. אחרת, אל תתחיל בכלל. זה יכול לומר לאבד חברות, נשים, קרובים ואולי אפילו את השפיות שלך. זה יכול לומר לא לאכול שלושה או ארבעה ימים. זה יכול לומר לקפוא על ספסל בפארק. זה יכול לומר כלא. זה יכול לומר לעג. זה יכול לומר גיחוך—בידוד. הבידוד הוא המתנה. כל האחרים הם מבחן לסיבולת שלך, לכמה אתה באמת רוצה לעשות את זה. ואתה תעשה את זה, למרות הדחייה ולמרות הסיכויים הגרועים ביותר. וזה יהיה טוב יותר מכל דבר אחר שאתה יכול לדמיין. אם אתה מתכוון לנסות, לך עד הסוף. אין תחושה אחרת כזאת. אתה תהיה לבד עם האלים, והלילות ילהבו באש. תרכב על החיים ישר אל צחוק מושלם. זה הקרב הטוב היחיד שיש.”

“נפש שרופה – גדולים מתגשמים ממנה”

“הזיכרון הוא אשליה, לא יותר. הוא אש שזקוקה לטיפול מתמיד.”

“ארוחת הערב הייתה נפלאה. היה שם נתח בקר, עם תפוחי אדמה צלויים, זהובים ופריכים מבחוץ ורכים ולבנים מבפנים, ירקות עלים בחמאה שלא זיהיתי, אף על פי שעכשיו אני חושב שאולי היו אלה סרפדים, גזרים קלויים שהושחרו כולם ומתוקים (לא חשבתי שאני אוהב גזר מבושל, ולכן כמעט לא אכלתי אחד, אבל הייתי אמיץ, וניסיתי אותו, ואהבתי אותו, והתאכזבתי מגזרים מבושלים במשך שארית ילדותי.) לקינוח הייתה הפאי, ממולאת בתפוחים ובצימוקים תפוחים ובאגוזים כתושים, והכול מכוסה מעל ברפרפת צהובה סמיכה, קרמית ועשירה יותר מכל דבר שטעמתי אי פעם בבית הספר או בבית. הגור ישן על כרית ליד האש, עד סוף הארוחה, ואז הצטרף לחתול הבית בצבע ערפל, שהיה גדול ממנו פי ארבעה, לארוחה של שאריות בשר.”

“הדבר הטוב ביותר בכתיבת פרוזה בדיונית הוא אותו רגע שבו הסיפור מתלקח וקם לחיים על הדף, ופתאום הכול נעשה הגיוני ואתה יודע על מה זה ולמה אתה עושה את זה ומה האנשים האלה אומרים ועושים, ואתה זוכה להרגיש גם כמו היוצר וגם כמו הקהל. הכול פתאום גם מובן מאליו וגם מפתיע… וזה קסום ונפלא ומשונה.”

“נשים יפות תוהות היכן טמון סודי. אני לא חמודה ולא בנויה למידות של דוגמנית אופנה אבל כשאני מתחילה לספר להן, הן חושבות שאני משקרת. אני אומרת, זה בהישג זרועותיי במרחב ירכיי, בפסיעת צעדיי, בתלתול שפתיי. אני אישה באופן מופלא. אישה מופלאה, זו אני. אני נכנסת לחדר בדיוק בשלווה שאת/ה רוצה, ולגבר, הבחורים עומדים או נופלים על ברכיהם. ואז הם מסתערים סביבי, כוורת של דבורי דבש. אני אומרת, זה האש שבעיניי, והברק שבשיניי, הנדנוד במותניי, והשמחה שבכפות רגליי. אני אישה באופן מופלא. אישה מופלאה, זו אני. גברים עצמם תהו מה הם רואים בי. הם מנסים כל כך אבל אינם יכולים לגעת במסתורי הפנימי. כשאני מנסה להראות להם הם אומרים שעדיין אינם רואים. אני אומרת, זה בקשת גבי, בשמש של חיוכי, בנסיעת שדיי, בחן של סגנוני. אני אישה באופן מופלא. אישה מופלאה, זו אני. עכשיו אתה מבין למה ראשי אינו מורכן. אני לא צועקת או קופצת ואינני צריכה לדבר ממש בקול רם. כשאתה רואה אותי חולפת ראוי שזה יגרום לך גאווה. אני אומרת, זה בצלצול עקביי, בכיפוף שערי, בכף ידי, בצורך שבטיפולי, כי אני אישה באופן מופלא. אישה מופלאה, זו אני.”

“שרוף את עצמך באש האהבה כדי ליהנות מיופייה הלוהט והבוער של האהבה”

“הקדוש הוא להבה”

“האש הנלהבת נשרפת לאור”

“באמונה, אנו יכולים לעבור דרך האש מבלי להיפגע”

“לפני שהמשרתת הדליקה את האש למחרת היום, או שהשמש צברה כל כוח על הבוקר הקר והקודר של ינואר, מריאן, לבושה רק למחצה, כרעה על ברכיה כנגד אחד ממושבי החלון למען כל מעט האור שיכלה להפיק ממנו, וכתבה במהירות ככל שזרם דמעות בלתי פוסק הרשה לה.”

“תשוקה היא נשמה קדושה שעלתה באש”

“הכוכבים בהירים הרבה יותר מגמלים בלי מידה, הירח לבן הרבה יותר מכסף בתרמיל, האש נצנצת הרבה יותר ממתכת שנכרה, למה אז לנסוע ולהתרועע?”