“אולם רוב הנשים אינן לא זונות ולא קורטיזנות; ואף אינן יושבות ומחבקות כלבי פאג על קטיפה מאובקת במשך כל אחר הצהריים של הקיץ. אבל מה הן עושות אפוא? ואז עלה בדעתי הפנימית אחד מאותם רחובות ארוכים אי שם מדרום לנהר, ששורותיהם האינסופיות מאוכלסות באין-ספור. בעין הדמיון ראיתי גברת זקנה מאוד חוצה את הרחוב על זרועה של אישה בגיל העמידה, בתה, אולי, שתיהן נעולות ומעוטרות בפרווה באופן כה מהוגן, עד שהתלבשותן אחר הצהריים ודאי היא טקס, והבגדים עצמם מונחים בארונות עם קמפור, שנה אחר שנה, לאורך חודשי הקיץ. הן חוצות את הכביש בשעה שמדליקים את הפנסים (כי הדמדומים הם שעתן האהובה), כפי שבוודאי עשו שנה אחר שנה. הזקנה קרובה לשמונים; אך אם מישהו ישאל אותה מה משמעות חייה בעיניה, היא תאמר שהיא זוכרת את הרחובות המוארים לכבוד קרב בלקלאווה, או ששמעה את התותחים יורים בהייד פארק לרגל לידתו של המלך אדוארד השביעי. ואם מישהו ישאל אותה, משתוקק לקבע את הרגע בתאריך ובעונה, אבל מה עשית ב-5 באפריל 1868, או ב-2 בנובמבר 1875, היא תביט בו במעורפל ותאמר שאינה זוכרת דבר. שהרי כל הארוחות בושלו; הצלחות והכוסות נשטפו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל זה. הכול נעלם. שום ביוגרפיה או היסטוריה אינן אומרות על כך מילה. והרומנים, בלי להתכוון לכך, משקרים בהכרח. כל החיים המעורפלים עד אין קץ הללו עודם מחכים לתיעוד, אמרתי, ופניתי אל מרי כרמייקל כאילו הייתה נוכחת; והמשכתי במחשבותיי ברחובות לונדון, חש את דמיון הלחץ של האילמות, את הצטברות החיים שלא תועדו, אם מן הנשים שבפינות הרחוב, זרועותיהן על מותניהן, וטבעותיהן משוקעות באצבעותיהן השמנות והנפוחות, המדברות במחוות ידיים כנדנוד מילותיו של שייקספיר; ואם מן מוכרות הסיגליות ומוכרות הגפרורים והזקנות המוצבות תחת פתחי הבתים; או מן הנערות הנודדות שפניהן, כגלים בשמש ובענן, מאותתות על בואם של גברים ונשים ועל אורות חלונות הראווה המהבהבים. את כל זה יהיה עלייך לחקור, אמרתי למרי כרמייקל, כשהפנס שלך יציב בידך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←