וירג'יניה וולף

“האם זו הייתה חוכמה? האם זה היה ידע? האם זו הייתה, שוב, ההטעיה שביופי, כך שכל תפיסותיו של אדם, באמצע הדרך אל האמת, הסתבכו ברשת זהב? או שמא היא נעלה בתוכה איזה סוד שללא ספק לילי בריסקו האמינה שלאנשים חייב להיות כדי שהעולם ימשיך להתקיים בכלל? לא כל אחד יכול היה להיות מפוזר כל כך, לחיות מהיד לפה כמוה. אבל אם הם ידעו, האם יכלו לומר לה מה הם יודעים? יושבת על הרצפה כשזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של גברת רמזי, קרובה ככל שיכלה להתקרב, מחייכת למחשבה שגברת רמזי לעולם לא תדע את סיבת הלחץ הזה, דמיינה כיצד בחדרי המוח והלב של האישה שבמובן הפיזי נגעה בה עמדו, כמו האוצרות בקברי מלכים, לוחות הנושאים כתובות קדושות, שאם אפשר היה לפענח אותן היו מלמדות את האדם הכול, אך לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יובאו לידיעת הציבור. איזו אמנות הייתה שם, הידועה לאהבה או לתחבולה, שבאמצעותה אפשר היה לחדור אל אותם חדרים סודיים? איזו תחבולה להפוך, כמו מים שנמזגו אל כד אחד, לאותו דבר עצמו, לחד אחד עם האובייקט שאותו העריץ? האם הגוף יכול היה להשיג זאת, או המוח, המתמזגים בעדינות במעברים המורכבים של המוח? או הלב? האם אהבה, כפי שאנשים קראו לה, יכלה להפוך אותה ואת גברת רמזי לאחד? שכן לא ידע אלא אחדות היא שייחלה לה, לא כתובות על לוחות, שום דבר שאפשר היה לכתוב באיזו שפה שתהיה המוכרת לבני אדם, אלא הקרבה עצמה, שהיא ידע, כך חשבה, כשהשעינה את ראשה על ברכה של גברת רמזי.”

“שום דבר לא באמת קרה עד שהוא תועד.”

“זה החמיא לה, במקום שבו הייתה רגישה ביותר לחנופה, לחשוב כיצד, כרוכה בלבם, ככל שיחיו זמן רב, היא תישזר...”

“המוות שזור בסיגליות, אמר לואיס. מוות ושוב מוות.”

“אלה אפוא כמה מזיכרונותיי הראשונים. אבל כמובן, כתיאור של חיי הם מטעים, משום שהדברים שאדם אינו זוכר חשובים לא פחות; אולי הם חשובים יותר.”

“מה חשיבותו של המוח לעומת הלב?”

“נשים ישבו בתוך הבית כל אותם מיליוני שנים, עד שכבר עתה עצם הקירות ספוגים בכוח היצירתי שלהן, אשר אכן העמיס עד כדי כך על קיבולתם של לבנים ומלט, עד שהוא מוכרח לרתום את עצמו לעטים ולמכחולים ולעסקים ולפוליטיקה.”

“החיים לשני המינים—והבטתי בהם, מפלסים את דרכם לאורך המדרכה בכתפיהם—הם מפרכים, קשים, מאבק מתמיד. הם דורשים אומץ וכוח אדירים. יותר מכול, אולי, יצורים של אשליה כמונו, הם דורשים ביטחון עצמי. בלי ביטחון עצמי אנו כתינוקות בעריסה. וכיצד נוכל ליצור את התכונה החמקמקה הזאת, שהיא בכל זאת יקרת ערך כל כך, במהירות הרבה ביותר? על ידי מחשבה שאנשים אחרים נחותים מאיתנו. על ידי תחושה שיש לנו איזו עליונות מולדת—ייתכן שזה עושר, או מעמד, אף ישר, או דיוקן של סב מאת רומני—שכן אין קץ לתכסיסיה העלובים של הדמיון האנושי—על פני אנשים אחרים.”

“שם היה לפניה — החיים. החיים: היא חשבה, אך לא השלימה את מחשבתה. היא העיפה מבט בחיים, שכן היה לה שם חוש ברור שלהם, משהו ממשי, משהו פרטי, שלא חלקה לא עם ילדיה ולא עם בעלה. מעין עסקה התנהלה ביניהם, שבה היא הייתה בצד אחד, והחיים היו בצד אחר, והיא תמיד ניסתה לגבור עליהם, כשם שהם ניסו לגבור עליה; ולעיתים היו מנהלים משא ומתן (כאשר ישבה לבדה); היו, כך נזכרה, סצנות גדולות של פיוס; אך ברוב המקרים, למרבה המוזרות, נאלצה להודות שהרגישה כי הדבר הזה שקראה לו חיים הוא נורא, עוין, ומהיר להתנפל עליך אם רק תיתן לו הזדמנות.”

“גברת דאלוויי הרימה את ידה אל עיניה, וכאשר המשרתת סגרה את הדלת, וכששמעה את רשרוש חצאיותיה של לוסי, הרגישה כמו נזירה שעזבה את העולם ומרגישה כיצד נפרשים סביבה הצעיפים המוכרים וההיענות למסירות ישנות”

“תמיד רציתי למתוח את הלילה ולמלא אותו עוד ועוד בחלומות.”

“אך דווקא בבטלתנו, בחלומותינו, האמת השקועה לפעמים צפה ועולה אל פני השטח.”

“יצירת מופת היא דבר שנאמר אחת ולתמיד, נאמר, הושלם, כך שהוא שם שלם במחשבה, ולו רק ברקע.”

“שום דבר עבה יותר מלהב של סכין אינו מפריד בין אושר למלנכוליה”

“אולם רוב הנשים אינן לא זונות ולא קורטיזנות; ואף אינן יושבות ומחבקות כלבי פאג על קטיפה מאובקת במשך כל אחר הצהריים של הקיץ. אבל מה הן עושות אפוא? ואז עלה בדעתי הפנימית אחד מאותם רחובות ארוכים אי שם מדרום לנהר, ששורותיהם האינסופיות מאוכלסות באין-ספור. בעין הדמיון ראיתי גברת זקנה מאוד חוצה את הרחוב על זרועה של אישה בגיל העמידה, בתה, אולי, שתיהן נעולות ומעוטרות בפרווה באופן כה מהוגן, עד שהתלבשותן אחר הצהריים ודאי היא טקס, והבגדים עצמם מונחים בארונות עם קמפור, שנה אחר שנה, לאורך חודשי הקיץ. הן חוצות את הכביש בשעה שמדליקים את הפנסים (כי הדמדומים הם שעתן האהובה), כפי שבוודאי עשו שנה אחר שנה. הזקנה קרובה לשמונים; אך אם מישהו ישאל אותה מה משמעות חייה בעיניה, היא תאמר שהיא זוכרת את הרחובות המוארים לכבוד קרב בלקלאווה, או ששמעה את התותחים יורים בהייד פארק לרגל לידתו של המלך אדוארד השביעי. ואם מישהו ישאל אותה, משתוקק לקבע את הרגע בתאריך ובעונה, אבל מה עשית ב-5 באפריל 1868, או ב-2 בנובמבר 1875, היא תביט בו במעורפל ותאמר שאינה זוכרת דבר. שהרי כל הארוחות בושלו; הצלחות והכוסות נשטפו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל זה. הכול נעלם. שום ביוגרפיה או היסטוריה אינן אומרות על כך מילה. והרומנים, בלי להתכוון לכך, משקרים בהכרח. כל החיים המעורפלים עד אין קץ הללו עודם מחכים לתיעוד, אמרתי, ופניתי אל מרי כרמייקל כאילו הייתה נוכחת; והמשכתי במחשבותיי ברחובות לונדון, חש את דמיון הלחץ של האילמות, את הצטברות החיים שלא תועדו, אם מן הנשים שבפינות הרחוב, זרועותיהן על מותניהן, וטבעותיהן משוקעות באצבעותיהן השמנות והנפוחות, המדברות במחוות ידיים כנדנוד מילותיו של שייקספיר; ואם מן מוכרות הסיגליות ומוכרות הגפרורים והזקנות המוצבות תחת פתחי הבתים; או מן הנערות הנודדות שפניהן, כגלים בשמש ובענן, מאותתות על בואם של גברים ונשים ועל אורות חלונות הראווה המהבהבים. את כל זה יהיה עלייך לחקור, אמרתי למרי כרמייקל, כשהפנס שלך יציב בידך.”

“כמה בקלות מחשבותינו נחפזות אל אובייקט חדש, מרימות אותו מעט, כשם שנמלים נושאות גבעול קש בלהט כזה, ואז עוזבות אותו.”

“למה כיסא אמיתי צריך להיות טוב יותר מפיל דמיוני?”

“לא, חשבה, כשהיא מחברת יחד כמה מן התמונות שהוא גזר — מקרר, מכונת כיסוח, ג'נטלמן בלבוש ערב — ילדים לעולם אינם שוכחים. מסיבה זו היה כה חשוב מה שאדם אומר, ומה שאדם עושה, והייתה זו הקלה כשהם הלכו לישון.”

“צריך להיות צייר. ככותבת, אני חשה את היופי, שהוא כמעט כולו צבע, עדין מאוד, משתנה מאוד, זורם מעל לעטי, כאילו יצקת כד גדול של שמפניה על סיכת ראש.”

“למי אוכל לחשוף את הדחיפות של תשוקתי שלי?…אין איש—כאן בין הקשתות האפורות האלה, ובין היונים הנאנחות, והמשחקים העליזים והמסורת והתחרות, הכול מאורגן בכישרון רב כל כך כדי למנוע תחושת בדידות.”