י.ר.ר. טולקין

“כאשר שרו, הרגיש החובית אהבה ליפים הדברים שנעשו בידי, בערמומיות ובמגיה, והיא עברה בו כאהבה עזה וצנומה, כרצון הלבבות של הנאנים.”

“אני אומר אולי שמהכיוון הזה, התחושה שלי (תחושה שמחה) היא שכל כך הרבה זמן, האל גאל את יצורי העשייה המושחתים, האנשים, בדרך המתאימה לאספקט הזה, כמו גם לאספקטים אחרים, של טבעם המוזר הזה שלהם. האביבים מכילים סיפור פנטזיה, או סיפור גדול יותר שמכיל את כל היסוד של סיפורי פנטזיה. הם מכילים הרבה פלאים – ייחודיים, יפים ורגשיים: ‘מיתיים’ בתוכנם המושלם והמסוגל לעמוד בפני עצמו; ובפלאים נמצא הגדול והמסתיים ביותר שניתן להעלות על הדעת – האוקאטסטרופיה. אך סיפור זה נכנס להיסטוריה ולעולם המקורי; רצון והאספירה של תת-יצירה הועלו למימוש של יצירה. לידתו של ישו היא האוקאטסטרופיה של היסטוריית האדם. התחייה היא האוקאטסטרופיה של סיפור האינקורנציה. הסיפור הזה מתחיל ומסתיים בשמחה. לו יש באופן בולט”

“הבנתי או חשבתי על אור האלוהים, ובתוכו תלהי מוטה קטנה אחת (או מיליוני מוטות, אך רק למוטה אחת בלבד פנתה מחשבתי הקטנה), זוהרת לבן משום הקרן האישית שממנו נזרקה אליה, שבה החזיקה אותה והאירה... והקרן הייתה מלאך המשמר של המוטה: לא דבר מונח בין האלוהים ליצור, אלא תשומת הלב האמיתית של האלוהים עצמו, אישית... זהו דמיון סופי לאינסופי. כפי שהאהבה בין האב והבן (שהם אינסופיים ושווים) היא אישיות, כך האהבה והתשומת הלב של האור למוטה היא אישיות (שכן היא עמנו וגם בשמים): סופית אך אלוהית, כלומר, מלאכית.”

“הוא ידע שכל הסכנות והאיומים מתכנסים עכשיו לנקודה אחת: היום הבא יהיה יום דין, יום המאמץ האחרון או אסון, הנשימה האחרונה.”

“מה אמרתי לך? משהו קורה!" צעק סאם. "המלחמה מתנהלת היטב," אמר שגרט, אך גורבג לא היה בטוח בכך. ויש לו סיבה. "הדברים נראים טובים, אדוני פרודו," אמר סאם. "לא תהיי מקווה עכשיו?" "לא, לא ממש, סאם," נשמעה נשימתו של פרודו. "זה הרחק מעבר להרים. אנחנו הולכים מזרחה, לא מערבית. ואני כל כך עייף. ואבן ההכרזה כבדה כל כך, סאם. ואני מתחיל לראות אותה בפניי כל הזמן, כמו גלגל אש ענקי.”

“שמי מתרחב כל הזמן, ואני חיי זמן רב, רב מאוד; לכן שמי כמו סיפור. בשפתי, בשפת העתיקים כפי שאתה אומר, שמות אמיתיים מספרים את הסיפור של הדברים אליהם הם משתייכים. זו שפה יפה, אך לומר דברים בה לוקח זמן רב מאוד, כי לא אומרים דברים בה אלא אם הם שווים את הזמן הארוך לומר ולשמוע.”

“אִם הָיִיתָ מֵרִאֶה דְרָקָן בְּמִקְרֶה, תֵּדַע שֶׁזֶּה הָיָה לְבַד מִשְׁלָל שִׁירִי מְגָזֵם, שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁ בְּכָל חָבִיב, אֲפִלּוּ בְּשֵׁם בֹּלְרוֹאֵר הַגָּדוֹל, סַבָּא רַב-סַבָּא שֶׁל עֵלִי תוּק, שֶׁהָיָה כָּהֹה (לְחָבִיב) שֶׁהִתְאַמֵּן עַל סוּס, וַיִּתְקַדֵּם בְּשִׁלְטוֹן הַגְּבָלִים”

“פניהם היו בדרך כלל טובים-לב יותר מאשר יפים.”

“אמר דנתרוש: "אל תעורר את החמלה בכוס שצבתי לעצמי. לא אכלתי אותה כבר הרבה לילות על לשוני, ידעתי שכבד יותר יישאר בתחתיתה.”

“בילבו היה מתבונן בצער כי הרפתקאות אינן רק רכיבה על סוסים בשמש מאי...”

“אני שמח שאתה כאן עמי, כאן בסוף כל הדברים, סאם.”

“דרך תמיד תמיד תמשיך מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שמש מעולם לא זרחה בהם, באפיקים שמעולם לא הגיעו לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ודרכם בין פרחים שמחי של יוני, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרי הירח. דרך תמיד תמיד תמשיך מתחת לעננים מתחת לכוכבים, אבל רגליים שטעו בדרכים תסתובבו בסוף אל בית רחוק. עיניים שראו אש וחרב, ורעבון באולמות האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שמעולם לא ידעו.”

“כששמע שאין מה לאכול, ישב ויבכה: "למה קמתי בכלל?" צעק.”

“אִם תִּשְׁתַּחֲוֶה לַשֹּׁטֵר בְּרֹאשְׁךָ, אֵין זֶה טוֹב לַשֹּׁטֵר, אֲבָל לָךְ הוּא טוֹב מְאֹד.”

“אני יודע. הכל שגוי. לפי כל הצדק לא אמורים להיות כאן כלל. אבל אנחנו כאן. זה כמו בסיפורים הגדולים, מר פרודו. האלה שהכילו משמעות. מלאי חושך וסכנה היו, ובעיתים לא רצית לדעת את הסוף, כי איך יכול הסוף להיות שמח? איך יכול העולם לחזור להיות כפי שהיה כשכך הרע קרה? אבל בסוף, זה רק דבר עובר, הצל. גם החושך חייב לעבור. יום חדש יבוא. ובשעה שהשמש תזרח, תזרח בהירות יותר. אלה היו הסיפורים שהשאירו אותך, שהכילו משמעות, גם אם היית קטן מדי כדי להבין מדוע. אבל אני חושב, מר פרודו, שאני מבין עכשיו. אני יודע עכשיו. אנשי הסיפורים האלה היו עם הרבה הזדמנויות לשוב אחורה, אך הם לא עשו זאת. הם המשיכו הלאה, כי החזיקו בתוך עצמם באמונה.”

“האם אתה רוצה לי יום טוב, או שאתה מעיד שזה יום טוב, גם אם אני לא רוצה, או שאתה מרגיש טוב היום, או שזה יום שיש בו טוב?”

“אני יושב לצד האש ומחשיב על כל אשר ראיתי על פרחים בשדות ועפרות בקיץ שהיה על עלים צהובים ועננים דקיקים באביבים שהיו עם ערפל בבוקר ושמש כסופה וירחף שעבר על ראשי אני יושב לצד האש ומחשיב על העולם שיקרה כשהחורף יגיע בלי אביב שאני לא אראה עוד כי עדיין יש כל כך הרבה דברים שלא ראיתי עוד בכל יער בכל אביב יש ירוק אחר אני יושב לצד האש ומחשיב על אנשים מימים עברו ועל אנשים שיראו עולם שלא אידע אבל כל הזמן אני יושב ומחשיב על זמנים שהיו קודם אני שומע על רגליים שמחזירות וקולות בדלת”

“רובר לא ידע כלל איפה מסלול הירח נושא, ובעת הזו הוא היה מידי מפוחד ומקסים כדי לשאול, מכל מקום הוא החל להתרגל לדברים יוצאי דופן שקורים לו.”

“אף אחד לא מאמין לי כשאני אומר שספרי הארוך הוא ניסיון ליצור עולם שבו יראה כמובן שפה שמתאימה לטעמי האסתטיים האישיים שלי, אך זה אמת.”

“בוקר טוב," אמר בילבו, וזהו היה. השמש זרחה, והצמחים היו ירוקים ביותר. אך גנדלף צפה בו מתחת לגבותיו הארוכות והמאופרות, שצצו מעבר לגב השטיחה של כובעו. "מה אתה אומר?" אמר. "האם אתה משתף לי בוקר טוב, או שאתה אומר שזה בוקר טוב גם אם אני לא רוצה, או שאתה מרגיש טוב היום, או שזה בוקר שיש בו טוב?" "כל אלה יחד," אמר בילבו. "ויש בו עוד, בוקר יפה מאוד לעשן סיגריה מחוץ לבית..." "בוקר טוב," אמר בסוף. "אנחנו לא רוצים הרפתקאות כאן, תודה. אתה יכול לנסות מעבר לרכס או מעבר למים." בכך הוא הכוין שסיום הדיבור קרוב. "כמה דברים שאתה משתמש בהם בביטוי 'בוקר טוב'!" אמר גנדלף. "עכשיו אתה אומר שאני רוצה להיפטר ממך, ושלא יהיה טוב עד שאני אעזוב.”