אורסולה ק. לגווין

“כשאור את נר, גם צל תפיץ.”

“האנושי ביותר שבהם היה רחוק כמוהו כהחמור ביותר, כבלתי נגיש כמוהו.”

“הוא ידע שקרוב מאוד להשלים את תורת הזמן הכללית שאליוּתִיִים חיפשו כל כך עבור טיסות החלל שלהם ולמען הכבוד שלהם. הוא ידע גם שלא השלים אותה, ואולי לא יספיק לעשות זאת מעולם. מעולם לא הודה בפני אף אחד בפתיחות בשני העובדות האלה. לפני שעזב את אנארס, חשב שהדבר נמצא בידיו. ... לא היה לו ודאי אם היה מוכן לפרסם אותה. היה משהו לא כל כך נכון, משהו שדרש מעט תיקון. עשר שנים עבד על התאוריה, אז לא היה זה פגע אם ייקח עוד זמן קצר, כדי להחליק אותה עד מושלמות מושלמת. המשהו הלא נכון לא פסק להיראות יותר ויותר לא נכון. פגם קטן בתלושי הסברה. פגם גדול. שבר ישר עד היסודות... בלילה לפני שעזב את אנארס, שרף את כל הניירות שלו על תורת הזמן הכללית. הגיע לאוראס עם כלום. חצי שנה, בשפתם, הוא התחזה בפניהם. או שמא התחזה בפני עצמו?”

“אין לו נושא אלא גאווה ואהבה, אף על פי ששימש את המילים הללו ללא הפסקה; כששימש אותן, הכוונתן הייתה לשבח עצמי ושנאה. הרבה הוא דיבר גם על אמת, כי, כך אמר, הוא "מזעזע את השכבה העליונה של התרבות". זו מטאפורה עמידת-יום, נפוצה ומשכנעת, זו על השכבה העליונה (או הצבע, או הפליאופילם, או כל דבר אחר) המסתירה את המציאות הגבוהה יותר מתחתיה. היא יכולה להסתיר עשרה טעויות שגיון בו זמנית. אחת מהסכנות ביותר היא ההשלכה ש"תרבות", כיוון שהיא מלאכותית, היא בלתי-טבעית: שזהו ההפך של פרימיטיביות... אמנם אין שכבה עילית, תהליך זה הוא של גדילה, ופרימיטיביות ותרבות הן מדרגות של אותו דבר. אם לתרבות יש הפך, זהו מלחמה. משני דברים אלה יש לך אחד בלבד, או השני. לא שניהם יחד.”

“אפילו צורך ואהבה לא יוכלו לנצח את גורל...”

“סופר הוא אדם שדואג למה שמשמעותם של מילים, למה שהן אומרות, ולמה הן אומרות זאת. הסופרים יודעים שהמילים הן דרךם לאמת ולחירות, ולכן הם משתמשים בהן בזהירות, בחשיבה, בחרדה, בשמחה. באמצעות שימוש נכון במילים הם מחזקים את נשמתם. סופרים סיפורים ושירה מבלים את חייהם ללמוד את המיומנות והאמנות של שימוש נכון במילים, ודבריהם מחזקים את נשמות הקוראים, הופכים אותן בהירות יותר, עמוקות יותר.”

“אמרה לו אודו כל ימיה: "רק שלום מביא שלום, רק מעשים צודקים מביאים צדק!”

“אֵלָיו דּוֹבֵר עַם חָכָם וְרַחֵם, עַם שֶׁהִתְעַרְבּוּ בּוֹ חָכְמָה רַבָּה וְקִדְמָה וְיָרֵא וּמְעַיָּר מִפְּנֵי הַחַיִּים, וְהוּא עַצְמוֹ צָעִיר: מְהֵרָה וְלֹא מְבֻהָן. עֹמֵד עֲלֵי גְבוּהָה מִמֶּנּוּ, רוֹאֶה רָחָב, אֲבָל עַצְמוֹ מְאֹד לֹא עִלָּה מִגְּבוּהַ הָאָדָם.”

“איש, אף כוח, לא יוכל לקשור את מעשיו של קסם ולא להרגיע את הדברים העוצמתיים. כי אלה הן הדברים עצמם של יצירה, ואיש שיכול היה לדכא אותם היה יכול לפגום בעולם.”

“העבודה המשותפת בסדנאות והקבוצות של הכותבים לא היו קיימות כשאני הייתה צעירה. זו המצאה נפלאה. היא מקנה לכותב קהילה של אנשים העוסקים באותו אמנות, סוג הקבוצה שזמרים, ציירים ורוקדים תמיד היו בעלייה.”

“איזה אדם בר-עקלה יכול לחיות בעולם הזה ולא להיפגע?”

“לבולוק רוזרוט מהו המחשבה שאתה חושב עליה כל ימי חייך? היא חייבת להיות גדולה, קדושה, כדי שתצפה בה כל ימי חייך, כדי שבעת צורך תסתכל ממנה צד, תעקום את עיניך, תתגלגל בזעם, מתוחשקת לחזור אליה, להתבונן בה קבועה, להחשיבה כל ימי חייך.”

“אני כותבת עם כל לבי”

“ואני מדברת על סבל רוחני! על אנשים רואים את כישרונם, את עבודתם, את חייהם נזרקים לבזבוז. על מוחות טובים מתכופפים לפני מוחות טיפשים. על עוצמה ועל אומץ חנקים בידי קנאה, צמאון לשלטון, פחד מהשינוי. השינוי הוא חירות, השינוי הוא חיים”

“אישה יש לה יונו, כמו שאיש יש לו גניוס; אלה שמות לכוח הקדוש, לנפש האלוהית שיש לכל אחד מאיתנו בתוכו. יונו שלי לא "יכולה להיכנס" אלי, היא כבר העצמי העמוק ביותר שלי. השיר הזה מדבר על יונו כאילו הייתה אישה, אישה עם אהבה ושנאה: אישה קנאית. העולם קדוש, כמובן, מלא באלים, בנומינה, בכוחות גדולים ופרסוניות. אנחנו נותנים להם חלק מהשמות – מרס של השדות והמלחמה, וסטה האש, צרס של הגרגרים, אמא טלוס של הארץ, הפנאטים של הארון. הנהרות, העיינות. ובענן הסערה ובאור יש הכוח הגדול שנקרא אל האב. אך הם לא בני אדם. הם לא אוהבים ושונאים, הם לא תומכים או מתנגדים. הם מקבלים את ההקרבה הנדרשת להם, שמגדילה את כוחם, דרך אותה חיים אנחנו.”

“אני אומר רק את זה: האדם הוא בשכבתו, כמו אגוז בתוך קליפתו. הקליפה קשה וחזקה, מלאה בו עד תום, מלאה בשר גבריות, בשר עצמו של הגבר. וזהו. זהו כל מה שיש. אישה היא דבר אחר לגמרי. מי יודע עד איפה היא מתחילה ואיפה היא מסתיימת? שמעי, אני שורשים. שורשים עמוקים יותר מהאי הזה. עמוקים יותר מהעלייה של היבשות. אני חוזרת לאפלה... אני חוזרת לאפלה! לפני הירח אני, מה שיש לאישה, אישה של כוח, כוח של אישה, עמוק יותר משורשי העצים, עמוק יותר משורשי האיים, קדום יותר מהמאור, קדום יותר מהלבנה. מי יזעק לשאול את האפלה את שמה?”

“היינו טוב שיהיה לנסיעה מטרה, אך זו הנסיעה עצמה היא החשובה בסוף הדרך.”

“אין פסק בזהירות הזמן המוחלט.”

“יש הרבה דמיון בין העין של המוח לבין המסך הטלוויזיוני, ומאחר שהמכשיר לעיתים קרובות היה רק "הטובוב" של הבלבלנים, הוא יכול להיות, הוא יכול להיות, תיבת החלומות.”

“הנעלם...הנאמר-לפניו לא, הלא-ניסוי, זה מה שבסיסו של החיים. האי-דעת היא קרקע המחשבה...הדבר היחיד שמאפשר את החיים הוא האי-ודאות הקבועה, הבלתי-סבילה: שלא לדעת מה בא אחרי.”