פיודור דוסטויבסקי

“אלהי הרחמים! אבל מה לי לחוקי הטבע ולמתמטיקה, כשלעצמי איני אוהב את החוקים הללו ואת העובדה ששתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי”

“אני, למשל, רוצה לחיות באופן טבעי, כדי למלא את כל יכולתי לחיים ולא רק את יכולתי לחשיבה, כלומר לא רק עשרים וחמישית מכל יכולתי לחיים. מה יודעת החשיבה? החשיבה יודעת רק את מה שהצליחה ללמוד (אולי יש דברים שאינה תמיד תדע, זה נחת דלה, אבל למה לא לומר זאת כנה?) והטבע האנושי פועל כולה, עם כל מה שבו, מודע או בלתי מודע, ואפילו אם הוא טעה, הוא חי.”

“אפשר לי, יקירתי, להאשים אותי בעובדה שאני רואה בזה קשר כפייה כטיפשות רומנטית, מושפעת מאותו שקרן שקספיר, שיסתובב שם שם שאינו רצוי?”

“אבל מה שיותר מכל מזעזע הוא שאתה אכן עצוב. לא, בבית טוב יותר. כאן לפחות תוכל להאשים אחרים בכל ולתת לעצמך הסברות.”

“טבע לא שואלת את רשותך, אין לה כל עניין בדעתך, ואם תאהב את חוקיה או תשנא אותם, אתה חייב לקבל אותה כפי שהיא, ולכן גם כל מסקנותיה.”

“אתה סובל מכל זה, ומה יותר מסתורי הוא, יותר אתה סובל.”

“אליושע היה במידה מסוימת צעיר טיפוסי לתקופה שלנו – כזה שטבעו ישר, רוצה באמת, מחפש אותה ומאמין בה, ורוצה לשרת אותה בכל כוח נשמתו. הוא חיפש פעולה מיידית והיה מוכן להקריב הכל, אפילו את חייו. הבעיה היא שצעירים כאלה לא מבינים שהקרבת החיים היא לעיתים קרובות הקורבן הקל ביותר, ושלהקריב, למשל, חמש-שש שנים של נעורים סוערים לטובת לימודים קשים וסיזיפיים – כדי להכפיל פי עשרה את היכולת שלהם לשרת את האמת ואת המטרה שהציבו לעצמם – זה קורבן שרבים מהם פשוט לא מסוגלים לו.”

“הרבה חידות כבדות על האדם בארץ. צריך לפתור אותן ככל האפשר, ולהישאר עם עור יבש במים.”

“אין דבר קשה בעולם הזה יותר מדיבור האמת, ואין דבר קל יותר מהשבח.”

“אנחם, גנדרים, האמת שיש סיבה היא דבר מצוין, אין ספק בזה, אך הסיבה היא רק סיבה, והיא משביעת רצון רק בצד הרציונלי של הטבע האנושי, בעוד שהרצון הוא ביטוי לחיי כולו, כלומר לחיי האדם כולו, כולל הסיבה והכל הרגשות. ואף על פי שחיינו, בביטוי זה, לעיתים חסרי ערך, הם עדיין חיים, ולא רק חישוב של שורשים ריבועיים. כאן, לדוגמה, אני, באופן טבעי, רוצה לחיות, כדי לשביעות רצוני את כל יכולתי לחיים, ולא רק את יכולתי לחשיבה, כלומר לא רק עשרים וחלק מאחד מכל יכולתי לחיים. מה יודעת הסיבה? הסיבה יודעת רק את אשר הצליחה ללמוד (אולי יש דברים שאינה תמיד תדע, זה נחת רופף, אך למה לא לומר זאת כנה?) והטבע האנושי פועל כולה, עם כל אשר בו, מודע או לא מודע, ואף אם הוא טעה, הוא חי.”

“רַקִיטִין הָיָה בְּזוּי וְלֹא הָיָה מַחֲשִׁיב אֶת הַדָּבָר, וְאֶלָּא, כִּי הֵם, יָדַע שֶׁלֹא יִגְנֹב מִן הַשֻּׁלְחָן, הִגִּיעַ לְהַשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַצְמוֹ כְּאִישׁ הָאֱמֶת הַגָּדוֹלָה.”

“השפלות, הצום והתפילה מוזנחות, אך רק בדרכם נמצאת הדרך לאמת האמיתית של חירות. אני מקצץ את רצוני העודפים והנחוצים פחות, אני כובש את רצוני הגאה והמתנפנף באמצעות השפלות, ובהשגחת האל אני מגיע לחירות הנפש ולשמחת הרוח האמיתית.”

“אף על פי שמחשבתך פעילה דיה, לבבך מכוסה בחשך של פגיעה, ואין יכולת להרגיש באמת ובעומק ללא לב טהור.”

“אלוהים הוא מה שמטריד אותי. זה הדבר היחיד שמטריד אותי. מה אם הוא לא קיים? מה אם רקיטין צודק וזה בסך הכל רעיון שבני אדם המציאו? ואז, אם הוא לא קיים, האדם הוא המלך של העולם, של היקום כולו. נשמע נפלא! אבל איך הוא אמור להיות אדם טוב בלי אלוהים? זו השאלה. אני תמיד חוזר אליה. את מי האדם יאהב אז? למי הוא יודה? למי הוא ישיר תהילה? רקיטין צוחק. הוא אומר שאפשר לאהוב את האנושות במקום את אלוהים. ובכן, רק אידיוט יכול לטעון דבר כזה. אני לא מצליח להבין את זה. לחיים של רקיטין קל להתייחס: 'עדיף שתחשוב על הרחבת זכויות האזרח או על הורדת מחיר הבשר. תפגין את האהבה שלך לאנושות בצורה פשוטה וישירה יותר ככה מאשר דרך פילוסופיה'. עניתי לו: 'טוב, אבל אתה, בלי אלוהים, כנראה תעלה את מחיר הבשר אם זה ישתלם לך, ותעשה קופה על כל גרוש'. הוא איבד את העשתונות. אבל בסופו של דבר, מה זה בכלל טוב? תענה על זה, אליושה. טוב בשבילי הוא דבר אחד ובשביל סיני הוא דבר אחר, אז זה יחסי. או שלא? זה לא יחסי? שאלה בוגדנית! אתה לא תצחק אם אגיד לך שזה השאיר אותי ער כבר שני לילות. אני רק תמה איך אנשים יכולים לחיות בלי לחשוב על זה בכלל. הבל הבלים!”

“אבל אני עדיין יש לי דברים טובים יותר על הילדים. אני אסף הרבה, הרבה על ילדי רוסיה, אליושה. הייתה ילדה קטנה בגיל חמש שנשנאה על ידי אביה ואמה, אנשים 'מוסריים ומעולים ביותר, אנשי חינוך וטוב-חינוך'. אתה רואה, אני חייב לחזור על זה שוב ושוב, זהו תכונה מיוחדת של רבים, אהבתם להטריד ילדים, ורק ילדים. לכל סוגים אחרים של אנושות, התורמים מתנהגים באופן נדיב ומוסרי, כמו אירופאים תרבותיים וחנונים; אך הם אוהבים מאוד להטריד ילדים, אפילו אוהבים את הילדים בכך, בדיוק בגלל חוסר ההגנה שלהם, בגלל האמון המלאכי של הילד שאין לו מקלט ואין לו ערעור, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד, שזה מעורר את הדם הנמוך של הטורד,”

“אחרי הכל, רוב זמני עברתי בבית, קורא. ניסיתי לדכא את כל מה שהסתובב בתוכי ללא הפסקה באמצעות רושם חיצוני. והאמצעי החיצוני היחיד שהיה לי היה הקריאה. הקריאה, כמובן, הייתה עזרה גדולה – היא עוררה אותי, נתנה לי עונג ואבל. אך לפעמים היא עייפה אותי עד מוות. תמיד רציתי תנועה, למרות הכל, ואז התנפלתי פתאום אל החושך, אל התת-קרקע, אל הרשעות הנבלה ביותר. רגשותי הנוראים היו חדים, כואבים, מההתרגשות המתמדת והמחלה שלי, היו לי תאונות היסטריות עם דמעות ותרעומות. לא היה לי אמצעי אחר מלבד הקריאה – כלומר, לא היה סביבי דבר שיכולתי לכבד או שיכול היה למשוך אותי. גם דיכאון כבד היה מכה בי; היה לי צמא היסטרי לאבסורד, לאנכרוניזם, ולכן התחלתי לחיות בחטא. לא אמרתי את כל זה כדי להצדיק את עצמי...”

“בזעזוע ובעצב, ובהרס מוחלט אך צדק מוחלט, נמלט גוליאדקין, ראשו מוטה, אל כל כיוון שאליו תוביל אותו הגורל – אך בכל צעד שהוא נוטה, בכל תפיחת רגליו על האבן הקרה של הרחוב, קם מיד, כאילו מן האדמה, גוליאדקין זהה לגמרי לו, מושלם בדיוק, אך עם לב של זבוביות נוראית. וכל אלה, הזהים לגמרי, החלו לרוץ אחד אחרי השני כעבור רגע שהחלו להופיע, והרכיבו שרשרת ארוכה, כמו ברווזים בשורה, מוטטים אחרי גוליאדקין האמיתי – כך שלא היה מקום להימלט מהדופלקטים הללו; כך שגוליאדקין, שזכה לחמלה בכל דרך, נשב את נשימתו ברעד; כך שבסופו של דבר התעוררה אוכלוסייה נוראית של דופלקטים; כך שהעיר כולה נצפה בסופו של דבר על ידי דופלקטים של גוליאדקין, והמשטרה, רואה את הפג”

“אך עמוקה ככל שפסיכולוגיה היא, היא סכין שמשרתת שני כיוונים (...). בכוונה טובה השתמשתי בשיטה זו, אדוני חברי הדין, כדי להראות לכם שאת כל דבר ניתן להוכיח באמצעותה. הכל תלוי באדם המשתמש בה. הפסיכולוגיה משכנעת אפילו אנשים רציניים ביותר לרדת בדמיונם, וזאת ללא הכרה. אני מדבר על השימוש הלא נכון בפסיכולוגיה, אדוני חברי הדין.”

“ואולם כמה פשוט זה: ביום אחד, בשעה אחת, הכל יכול להיערך מיד! הדבר העיקרי הוא לאהוב את האחרים כמוך, זהו הדבר העיקרי, וזהו הכל; לא צריך דבר נוסף — תגלה מיד איך להיערך בכל זה.”

“אתה רואה ברע טוב. זה משבר עובר, זה תוצאה של מחלתך, אולי. אתה אכן בוזה לי! זה פשוט שאני לא רוצה לעשות טוב, אני רוצה לעשות רע, ולא זה קשור למחלה. למה לעשות רע? כדי שכל דבר יושמד. אה, כמה נהדר היה אם כל דבר יושמד! אתה יודע, אליושה, לפעמים אני חושב על הרס רב. אני עשיתי זאת זמן רב בסתר, ואז פתאום כולם יגלו. כולם יתאספו ויתנפנו אלי, ואני אצפה בהם. זה היה נהדר מאוד.”