דיכאון

“דיכאון הוא לא רק להיות קצת עצוב. זה להרגיש כלום. זה לא לרצות להיות בחיים יותר.”

“אנשים בעלי חזון רואים הזדמנות במקום שיש בעיה. הם רואים כסף ולא בעיה.”

“אַחֲרַיִךְ הִתְעַצְּבוּתִי הָרְשָׁעָה הָיוּ חַרִיפִים וְקִצְּפִים, מִמִּשְׁפַּחַת הַמְּעַיֶּפֶת הַתָּמִידִית וְהַחֲלוּתִי נִצְּבוּ בִּי מַחֲשָׁבוֹת הִסְטֵרִיּוֹת, בִּבְכִי וּבְרַעַדִים. לֹא הָיָה בְּיָדִי אֶלָּא הַקְּרָאָה, אֲשֶׁר הָיָה זֶה הַדָּבָר הַיְּחִידִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּסִבּוּבַי אֲשֶׁר”

“קבל זריקת אהבה כדי למנוע את הזיהום הנקרא דיכאון.”

“ברגעים כאלה של אומללות יקרה מפז, שאין לה ערך, היא שמחה בדמעות של ייסורים...”

“אני יכולה להרגיש את הדמעות מתמלאות ומגלגלות בתוכי כמו מים בקערה שאינה יציבה וממולאת עד הסוף”

“ככל שאתה יורד עמוק יותר לתוך בור, הדברים נראים חשוכים יותר. אי אפשר להמשיך לחפור כדי למצוא את האור.”

“יש לי את מחשבת המשיח. החיים הטובים ביותר שתוכל אי פעם לחיות הם אלה שהבורא שלך ייעד לך. אלה שלמענם הוא ברא אותך. הוא נתן לנו את כל מה שאנחנו צריכים ......... כדי להיעשות כמוהו. לממש את הפוטנציאל שלך. לעבוד אותו ברוח ובאמת.”

“עולם של תשובות מחוץ לתחום”

“האם אי פעם חווית הלם בחיים? נדרשים תקווה גדולה, אמונה ואומץ כדי להתאושש ממנו.”

“...אותם ילדים כבר החלו לגמול לה על דאגתה בהעניקם לה שמחות קטנות. שמחות אלה היו זעירות עד כדי כך שהיו כמעט בלתי מורגשות כגרגרי זהב בין החול, וברגעי דיכאון לא ראתה אלא חול; אך היו גם רגעים בהירים יותר שבהם לא חשה אלא שמחה, ולא ראתה אלא את הזהב.”

“במיטה, היומיים שלנו מהעבר כבדים מדי: אם אדם יכול לקום, אפילו רק כדי לצווח או לעשן, יש לו עכשיו משהו שמתנגד לעבר—רגשות שמגיבים נגד זיכרונות טירניים.”

“אני עצמי בכיתי כשהתעצבנתי, ולא הצלחתי להסביר למה אני מתעצבנת בכלל. מאוחר יותר התברר לי שזה תופעה נפוצה בקרב נשים. זעם נחשב ל"לא-נשי", אז דוכאנו אותו עד שיצא מכל גבול. הבנתי שלא לדבר על כך גרם לאמי להרגיש גרוע יותר. זה היה האות הראשון שלי לאמת הזו: דיכאון הוא זעם הפונה פנימה, ולכן נשים twice as likely יותר לסבול מדיכאון. אמי שילמה מחיר גבוה על העובדה שהייתה אוהבת כל כך, אך לא יכלה לעשות הרבה כדי לשנות את המצב. בדרך זו הובילה אותי אל מקום של פעולה שבה היא עצמה מעולם לא יכלה להגיע.”

“הוא נזקק לה כל כך, כדי להרגיע את עצמו בדבר עצם קיומו שלו, עד שמעולם לא הבין את הייאוש שבחיוכה המסנוור והקבוע, את האימה שבזוהר שבו פנתה אל העולם, או את הסיבות שבגללן הסתתרה כשהיא לא הצליחה לחייך... כל רגע שבילתה בעולם היה מלא פאניקה, ולכן היא חייכה וחייכה, ואולי פעם בשבוע נעלה את הדלת ורעדה והרגישה כמו קליפה, כמו קליפת בוטן ריקה, קוף בלי אגוז.”

“חיוך מתמיד מבליט גומות שקועות, וקמטי זעף מתמידים מבליטים קמטים שקועים.”

“אבל בתחילה, בתחילת הדברים, מה סבלות קשות עברתי במאבק הזה! לא חשבתי שזה קורה גם לאנשים אחרים, וכל חיי הסתירתי את העובדה הזאת על עצמי כסוד. בושתי (אולי גם עכשיו, אולי עדיין בושת) עד שהגעתי למצב של נהנה מסוג של נהנה סודי, בלתי ראוי, בשוב לביתי לקרן שלי בלילות פטרוגרד בלתי נושמים, מודע בחדות שביום ההוא ביצעתי פעולה נבלה שוב, שמה שנעשה לא ניתן היה להפוך, ומאכלס את עצמי, אוכל את עצמי פנימה, עד שבסופו של דבר מרירות זו התהפכה לניחוח של חרפה נבלה, של עונג נבלה, ואז — אפילו לעונג ממשי! כן, לעונג ממשי! אני דורש זאת. דיברתי על זה כי תמיד רוצה לדעת בפועל אם אנשים אחרים חשים עונג כזה? אני מסביר: העונג היה בדיוק מההכרה המוגזמת של התנכרות עצמית; היה זה מהרגשתי שא”

“חברים הם גיבורי-העל האמיתיים. הם נלחמים באויבינו הגרועים ביותר—בדידות, צער, חרדה, דיכאון, פחד וספק—בכל פעם שהם באים לבקר.”

“זה הדבר החשוב ביותר במחלה כמו שלנו: תחושת אמון. אם אני מפקיד את עצמי בידיו של האדם הזה, אהיה בסדר. אם מצבי יתחיל להחמיר ולו במעט — אם בורג ישתחרר — הוא ישים לב מיד, ובזהירות ובסבלנות עצומות הוא יתקן זאת, הוא יתהדק את הבורג שוב, יחזיר את כל החוטים שזינקו למקומם. אם יש לנו את תחושת האמון הזאת, המחלה שלנו נשארת הרחק מאיתנו.”

“איך אפשר לומר את זה? יש פער מסוים בין מה שאני חושב שהוא אמיתי לבין מה שבאמת אמיתי. יש לי תחושה כאילו איזה משהו קטן כזה נמצא שם, איפשהו בתוכי... כאילו יש גנב בבית, מתחבא בארון... והוא יוצא פעם בכמה זמן ומחרב כל סדר או היגיון שהצלחתי לבנות לעצמי. כמו שמגנט יכול לגרום למכונה להשתגע.”

“טום הזקן צחק, "התחזיתם אותי, לא, אמא? רצינו להתחזות, וזה עבד. עמדתי שם כמו צאן שנפגעה. היה טוב שגרמפה היה כאן לראות. נראה היה כאילו מישהו הכה אותי בראש עם פטיש. גרמפה היה מכה את עצמו עד כדי פגיעה בחוליה עד כדי כך שיפיל אותה – כמו שעשה כשראה את אל שולף על האווירון הגדול הזה של הצבא. טומי, זה הגיע פעם אחת, בגודל חצי מייל, ואל לקח את הרובה שלו ושוטט עליה. גרמפה צעק, 'אל תירו על ציפורים צעירות, אל; תתינו עד שיעוף גדול יגיע,' ואז הוא הכה את עצמו והפיל את חולייתו.”