ג' קיי רולינג

“שבע-עשרה, הא! אמר האגריד כשקיבל כוס יין בגודל דלי מפרד. שש שנים בדיוק מאז שנפגשנו, הארי, זוכר?”

“הם שמעו את נקישת חריץ הדואר ואת נפילת המכתבים על שטיחון הכניסה. "לך תביא את הדואר, דדלי," אמר הדוד ורנון מאחורי העיתון שלו. "תכריח את הארי להביא אותו.""לך תביא את הדואר, הארי.""תכריח את דדלי להביא אותו.""תדקור אותו במקל הסמלטינג שלך, דדלי.”

“אבל חלק ממנו הבין, גם בשעה שנאבק להשתחרר מלופין, שסיריוס מעולם לא השאיר אותו מחכה קודם לכן. . . . סיריוס סיכן הכול, תמיד, כדי לראות את הארי, כדי לעזור לו. . . . אם סיריוס לא הופיע שוב מתוך הקשת ההיא כשארי צעק אליו כאילו חייו תלויים בכך, ההסבר האפשרי היחיד היה שהוא לא יכול לחזור. . . . שהוא באמת היה . . .”

“לדברים שאנו מאבדים יש דרך לשוב אלינו בסופו של דבר, אם לא תמיד בדרך שאנו מצפים לה.”

“אי אפשר היה להתעורר מהסיוט הזה, לא היה לחישה מנחמת בחשיכה שאומרת שהוא באמת בטוח, שהכל רק בדמיון שלו; המגן האחרון והגדול מכולם מת, והוא היה בודד יותר מאי פעם.”

“אה, אתה עושה קסמים? בוא נראה את זה, אם כך. היא התיישבה. רון נראה מופתע. "אהמ — בסדר." הוא כחכח בגרונו.”

“לעולם לא אשכח את קורבן העינויים האפריקאי, צעיר שלא היה מבוגר ממני באותה עת, אשר חלה בנפשו לאחר כל מה שעבר במולדתו. הוא רעד בלי שליטה בעודו מדבר אל מצלמת וידאו על האכזריות שהופעלה כלפיו. הוא היה גבוה ממני ברגל, ונראה שברירי כילד. הוטל עליי ללוות אותו אחר כך בחזרה אל תחנת הרכבת התחתית, והאיש הזה שחייו נרמסו בידי אכזריות אחז בידי בנימוס מעודן, ואיחל לי אושר בעתיד.”

“זה דבר מוזר, הארי, אבל אולי דווקא אלה שהכי מתאימים לכוח הם אלה שמעולם לא חתרו אליו. אלה שכמוך, הנהגה נכפתה עליהם, והם נוטלים על עצמם את המעטה משום שהם מוכרחים, ומגלים להפתעתם שהם נושאים אותו היטב.”

“אילו רק הכובע היה מזכיר בית לאנשים שהרגישו קצת בחילה, זה היה הבית בשבילו.”

“ובכן, ברור שהיא מרגישה עצובה מאוד, בגלל שסרדיק מת. ואז אני מניח שהיא מרגישה מבולבלת כי היא אהבה את סרדיק ועכשיו היא אוהבת את הארי, והיא לא מצליחה להבין את מי היא אוהבת יותר. ואז היא תרגיש אשמה, ותחשוב שזה עלבון לזכרו של סרדיק לנשק את הארי בכלל, והיא תדאג מה כל השאר עלולים לומר עליה אם היא תתחיל לצאת עם הארי. והיא כנראה גם לא מצליחה להבין מה בעצם הרגשות שלה כלפי הארי, כי הוא היה זה שהיה עם סרדיק כשסרדיק מת, אז הכול שם מאוד מעורבב וכואב. אה, והיא גם מפחדת שהיא תורחק מקבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו כי היא טסה כל כך גרוע. דממה קלה ומופתעת קיבלה את סיום הנאום הזה, ואז רון אמר, אדם אחד לא יכול להרגיש את כל זה בבת אחת, הוא יתפוצץ.”

“למוות יש גלימת היעלמות? קטע הארי שוב. אז הוא יכול להתגנב אל אנשים, אמר רון. לפעמים נמאס לו לרוץ לעברם, לנפנף בזרועותיו ולצרוח...”

“לעולם אל תנסה להבין את התלמידים. הם שונאים את זה. הם היו מעדיפים הרבה יותר שיבינו אותם באופן טרגי, להתבוסס ברחמים עצמיים, להתבשל במיץ של עצמם — “זה מספיק, פיניאס,” אמר דמבלדור.”

“פרד וג'ורג' פנו זה אל זה ואמרו יחד, "וואו — אנחנו זהים!”

“הוא יכול לרוץ מהר יותר מסוורוס סנייפ כשהוא ניצב מול שמפו.”

“מלבד זאת, העולם אינו מחולק לאנשים טובים ולאוכלי מוות. בכולנו יש גם אור וגם חושך בתוכנו. מה שחשוב הוא החלק שאנו בוחרים לפעול לפיו. זה מי שאנחנו באמת.”

“המוח אינו ספר, שאפשר לפתוח כרצונך ולבחון בנחת.”

“דרקו, תעשה את זה, או תעמוד בצד כדי שאחד מאיתנו -" צווחה האישה, אך ברגע המדויק ההוא הדלת אל החומות נפרצה שוב לרווחה, ושם עמד סנייפ, שרביטו קפוץ בידו בעוד עיניו השחורות סוקרות את המתרחש, מדמבלדור השמוט אל הקיר, אל ארבעת אוכלי המוות, כולל איש הזאב הזועם, ועד מאלפוי. "יש לנו בעיה, סנייפ," אמר איימיקוס הגבשושי, שעיניו ושרביטו היו נעוצים כאחד בדמבלדור, "נראה שהילד לא מסוגל -" אבל מישהו אחר כבר אמר את שמו של סנייפ, ברכות רבה. "סוורוס..." הצליל הפחיד את הארי יותר מכל דבר שחווה במשך כל הערב. בפעם הראשונה, דמבלדור התחנן. סנייפ לא אמר דבר, אלא פסע קדימה והדף את מאלפוי בגסות הצידה. שלושת אוכלי המוות נסוגו לאחור בלי לומר מילה. אפילו איש הזאב נראה כנוע. סנייפ הביט לרגע בדמבלדור, ובקווי פניו הקשוחים נחרתו גועל ושנאה. "סוורוס... בבקשה..." סנייפ הרים את שרביטו והכוון אותו ישירות אל דמבלדור. "אבדה קדברה!”

“ניוט סקמנדר: "הפילוסופיה שלי היא שדאגה פירושה שאתה סובל פעמיים.”

“הכול הוגן באהבה ובמלחמה, אמר רון בעליזות, וזה קצת משניהם.”

“איך אתה מרגיש, ג'ורג'י? לחשה גברת ויזלי. אצבעותיו של ג'ורג' גיששו אחר צדו של ראשו. קדוש, הוא מלמל. מה לא בסדר איתו? קרקר פרד, ונראה מבועת. המוח שלו נפגע? קדוש, חזר ג'ורג', פוקח את עיניו ומביט באחיו. אתה מבין... אני מחורר, פרד, קלטת?”