דיכאון

“כשהתבגרתי וסיימתי את התיכון, זה היה בתקופת השפל הגדול ולא היה לנו כסף.”

“אנשים מתים כל יום, מבחינה פסיכולוגית. חלק מהם מתעייף. והחלק הקטן הזה מנסה להרוג את האדם כולו.”

“מי שמחזיקים בתודעה של הכרת תודה נוטים לראות את המסר בתוך הבלגן. ואף על פי שהחיים עשויים להפיל אותם, אסירי התודה מוצאים סיבות, ולו קטנות, לקום שוב.”

“מקבת: מה שלומה של חולתך, רופא? רופא: לא כל כך חולה, אדוני, כמו שהיא מוטרדת מדמיונות צפופים המתקרבים, המונעים ממנה מנוחה. מקבת: רפא אותה מזה! האין אתה יכול להעניק מרפא לנפש חולה, לעקור מן הזיכרון יגון מושרש, למחות את צרות המוח הכתובות בו, ובאיזו תרופת שכחה מתוקה לטהר את החזה המלא מן הדבר המסוכן הזה, הכובד על לבה. רופא: בכך על החולה להעניק מרפא לעצמה.”

“השעמום וניסיונות כושלים להימלט מן החדגוניות הם מנת חלקה הנצחית של האנושות.”

“מה שהדשן עושה לצמח הנובט הוא מה שהאושר עושה לנפש מדוכאת... מה שהכעס עושה לאדם הוא מה שחומצה עושה למכל שלה!”

“דיכאון הוא דבר אמיתי מאוד. הוא ידחוק אותך לחדר חשוך, יסטור לך בפנים, יירק לך בעיניים, יצעק לך באוזניים, ויפגע לך בבטן - עד שתיכנע.”

“עלינו לקרוא, להרהר ולאשר את כתבי הקודש, כדי להשתתף בטבע האלוהי ולהתגבר על מאבקי החיים.”

“מלמדים אותנו להאמין שה“ניכור” שאנו חווים לפעמים, כשאנו מסתגרות מכל דבר או מרגישות לבד, הוא תשוקה למשהו מיני, חומרי או גופני — ושברוב המקרים אפשר לרפא אותו בבליעת כדור. כאשר באמת, זהו המעגל החשמלי שבתוך נשמותינו ומוחותינו שמרמז על הצורך להתחבר — לאנרגיה זורמת אמיתית — מחוץ לטלוויזיות ולמסכי המחשב שלנו. מה שרבות מאיתנו טועות לחשוב שהוא דיכאון הוא למעשה צורך שיבינו אותנו, או לראות את הרצונות מתגשמים. אין שום דבר חריג בתחושת ניתוק. הרגישות שלך רק אומרת שאת אנושית יותר מרוב האנשים. אם את בוכה, את חיה. הייתי מודאגת יותר אם לא.”

“אם, עם זאת, מותר לי לחשוב שאתם ובני ביתכם מגלים עניין בגורלי ובמעשיי, ייתכן שזה יהיה האמצעי — ייתכן שזה ישים אותי על המשמר — לפחות, ייתכן שיהיה זה משהו לחיות בשבילו.”

“יקירתי, אני מרגישה בביטחון גמור שאני שוב משתגעת. אני מרגישה שאיננו יכולים לעבור עוד אחד מן הזמנים הנוראים ההם. והפעם לא אבריא. אני מתחילה לשמוע קולות, ואני לא מצליחה להתרכז. לכן אני עושה את מה שנראה הדבר הטוב ביותר לעשות. הענקת לי את האושר הגדול ביותר האפשרי. היית בכל דרך וכל אופן כל מה שאדם יכול היה להיות. אינני חושבת ששני אנשים יכלו להיות מאושרים יותר עד שהמחלה האיומה הזאת באה. אינני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני הורסת את חייך, שבלעדי יכולת לעבוד. ואתה עוד תעשה זאת, אני יודעת. אתה רואה, אינני יכולה אפילו לכתוב זאת כראוי. אינני יכולה לקרוא. מה שאני רוצה לומר הוא שאני חבה לך את כל אושרי בחיי. היית סבלני כלפיי לגמרי וטוב להפליא. אני רוצה לומר זאת — כולם יודעים זאת. אילו מישהו היה יכול להציל אותי, זה היה אתה. הכול נלקח ממני מלבד ודאות טובך. אינני יכולה להמשיך ולהרוס את חייך עוד. אינני חושבת ששני אנשים יכלו להיות מאושרים יותר מאיתנו. ו.”

“יושבת בפינה, אני חיה כמו קרפדה הו! כמה אני אוהבת את חדרי: משכני הזעיר! כאן אני מתעוררת; וכאן אני ישנה העולם רחוק; אך למעשה קרוב לא שאני כלואה במקום החסד הזה פשוט איני רוצה לפגוש עוד פנים”

“תהיה מאושר — אם אתה אפילו לא מאושר, מה כל כך טוב בלהישאר בחיים?”

“אם אתה רוצה לכבוש את חרדת החיים, חיה ברגע, חיה בנשימה”

“אני מתפלא מדוע אבא היה כה רך. אני מתפלא מדוע סבא לא הרג אף אחד. אף אחד מעולם לא אמר לסבא איפה לדרוך. ואמא? אף אחד לא יכול לדחוף אותה סתם. ראיתי אותה פעם אחת מכה את השטן עם תרנגול חי, עד שפגע בה סוחר בקבוקים, כי הוא התעמת עמה. היא החזיקה את התרנגול ביד אחת, והחרבה באחרת, כשהיא כבר כרתה את ראשו. היא התכוונה להכות את הסוחר בחרבה, אבל שכחה איזו יד איזו, ויצאה אחריו עם התרנגול. לא יכלה אפילו לאכול את התרנגול אחרי זה. רק שתי רגליים נשארו בידה. סבא התמוטט מהצחוק כשפגע בירכו.”

“שנאתי את הפגישות האלה, כי תמיד חשבתי שהמבקרים מדדים את שיערי הגס והמאולתר שלי מול מה שהיה לי ומה שהם רצו ממני להיות, וידעתי שהם עזבו מוחלשים לחלוטין.”

“כדי שלא תיתקע במלכודת של דיכאון בשלב מאוחר של החיים, עליך להעריך את עצמך נכון, להבין את זהותך ולדעת שאתה לא זהה למראה החיצוני שלך.”

“אבוד בזמן, אך כעת אני נושע בחסד”

“כמו תקיפה מגיעה האבלות הזו מדי פעם, לא יודע באיזה פרקי זמן, ומכסה את השמים שלי בעננים איטיים. היא מתחילה בתחושת אי-נוחות בלב, בחוש מוקדם של דאגה, כנראה בחלומות הלילה. אנשים, בתים, צבעים, קולות שבעבר שמחו אותי הופכים לספקותיים ונראים כזיופים. מוזיקה גורמת לי כאבי ראש. כל הדואר שלי הופך למפריע ומכיל חיצים נסתרים. בזמנים כאלה, להיות חייב לדבר עם אנשים הוא עינויים ומיד מוביל לסצנות... זעם, סבל ותלונות מופנות לכל דבר, לאנשים, לחיות, למזג האוויר, לאל, לנייר בספר שאתה קורא, לחומר של בגד שאתה לובש. אך זעם, חוסר סבלנות, תלונות והשנאה אינם משפיעים על דברים ומסתלקים מכל דבר, חזרה אל עצמי.”

“אתה נרקב, אתה מתפרק לחתיכות. מה אתה? שק של זוהמה. עכשיו הסתובב והבט שוב במראה הזאת. האם אתה רואה את הדבר הזה שמולך? זהו האדם האחרון. אם אתה אנושי, זהו האנושות. עכשיו לבש שוב את בגדיך.”