“הוא נזקק לה כל כך, כדי להרגיע את עצמו בדבר עצם קיומו שלו, עד שמעולם לא הבין את הייאוש שבחיוכה המסנוור והקבוע, את האימה שבזוהר שבו פנתה אל העולם, או את הסיבות שבגללן הסתתרה כשהיא לא הצליחה לחייך... כל רגע שבילתה בעולם היה מלא פאניקה, ולכן היא חייכה וחייכה, ואולי פעם בשבוע נעלה את הדלת ורעדה והרגישה כמו קליפה, כמו קליפת בוטן ריקה, קוף בלי אגוז.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←