“האם זו הייתה חוכמה? האם זה היה ידע? האם זו הייתה, שוב, ההטעיה שביופי, כך שכל תפיסותיו של אדם, באמצע הדרך אל האמת, הסתבכו ברשת זהב? או שמא היא נעלה בתוכה איזה סוד שללא ספק לילי בריסקו האמינה שלאנשים חייב להיות כדי שהעולם ימשיך להתקיים בכלל? לא כל אחד יכול היה להיות מפוזר כל כך, לחיות מהיד לפה כמוה. אבל אם הם ידעו, האם יכלו לומר לה מה הם יודעים? יושבת על הרצפה כשזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של גברת רמזי, קרובה ככל שיכלה להתקרב, מחייכת למחשבה שגברת רמזי לעולם לא תדע את סיבת הלחץ הזה, דמיינה כיצד בחדרי המוח והלב של האישה שבמובן הפיזי נגעה בה עמדו, כמו האוצרות בקברי מלכים, לוחות הנושאים כתובות קדושות, שאם אפשר היה לפענח אותן היו מלמדות את האדם הכול, אך לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יובאו לידיעת הציבור. איזו אמנות הייתה שם, הידועה לאהבה או לתחבולה, שבאמצעותה אפשר היה לחדור אל אותם חדרים סודיים? איזו תחבולה להפוך, כמו מים שנמזגו אל כד אחד, לאותו דבר עצמו, לחד אחד עם האובייקט שאותו העריץ? האם הגוף יכול היה להשיג זאת, או המוח, המתמזגים בעדינות במעברים המורכבים של המוח? או הלב? האם אהבה, כפי שאנשים קראו לה, יכלה להפוך אותה ואת גברת רמזי לאחד? שכן לא ידע אלא אחדות היא שייחלה לה, לא כתובות על לוחות, שום דבר שאפשר היה לכתוב באיזו שפה שתהיה המוכרת לבני אדם, אלא הקרבה עצמה, שהיא ידע, כך חשבה, כשהשעינה את ראשה על ברכה של גברת רמזי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←