“אף על פי שהמשיכה לסרוג, וישבה זקופה, כך היא חשה את עצמה; והאני הזה, לאחר שנשרו ממנו קשריו, היה חופשי להרפתקאות המוזרות ביותר. כאשר החיים שקעו לרגע, טווח החוויה נדמה חסר גבולות. ולכל אחד, כך הניחה, היה תמיד אותו חוש של משאבים בלתי מוגבלים; בזה אחר זה, היא, לילי, אוגוסטוס קרמייקל, חייבים לחוש, שדמויותינו, הדברים שבאמצעותם אתם מכירים אותנו, הם פשוט ילדותיים. מתחת לזה הכול אפל, הכול מתפשט, הוא עמוק עד אין חקר; אבל מדי פעם אנו עולים אל פני השטח, וזה מה שאתם רואים בנו. האופק שלה נדמה לה חסר גבולות. היו כל המקומות שלא ראתה; המישורים ההודיים; היא חשה את עצמה מסיטה הצידה את וילון העור העבה של כנסייה ברומא. גרעין האפלה הזה יכול היה ללכת לכל מקום, שכן איש לא ראה אותו. הם לא יכלו לעצור אותו, חשבה, בהתרוממות רוח. הייתה שם חירות, הייתה שם שלווה, הייתה, הנעימה מכול, קריאה להתכנס יחד, מנוחה על משטח של יציבות.”