מלנכוליה

“לראות את הבוץ סביב לוטוס הוא פסימיות, לראות לוטוס בבוץ הוא אופטימיות.”

“שום דבר עבה יותר מלהב של סכין אינו מפריד בין אושר למלנכוליה”

“הדבר השטני במצב הרוח השחור אינו שגורם לך לחלות, אלא שהוא הופך אותך לעצמאי וצופה קצר ראייה – כמעט גאה. אתה נופל לתעמולה רעה, חושב על עצמך כעל אטלס של היינה, ש肩יו נושאים את כל התעלומות והסבלות של העולם, כאילו אלפי אנשים, אבודים באותו מעבר, אינם חווים את אותו סבל.”

“צ'כוב הוא המשורר הזה של מלנכוליה ושל בדידות ושל המשאלה להיות במקום אחר מזה שבו אתה נמצא.”

“הלילה לעולם אינו זקוק לצל, אך הוא נדרש לדהות אל תוך החיוך של כוכבים מנצנצים, שם האור הוא רק הבהוב של צלקות”

“רק הטיפשים, המסונוורים בידי מוסכמותיה של השפה, חושבים על אש כאדומה או כזהובה. האש כחולה בשפתה המלנכולית, ירוקה בליבה הקנאי. היא עשויה לבעור לבן, או אפילו, בזעמה הגדול ביותר, שחור.”

“לקח נוגה של השנים המתקדמות הוא ההכרה שאי אפשר ליצור חברים ותיקים.”

“לפעמים אנו לומדים את שיעורי החיים דרך כאב, מלנכוליה ותהפוכות החיים, ולפעמים אנו לומדים את שיעורי החיים דרך שמחה ונחמה. יהיה המצב אשר יהיה, הדבר החשוב ביותר הוא הלקח הגדול שאנו לומדים מתוך השיעורים שהחיים מלמדים אותנו. אם לא תלמד את השיעורים כראוי, החיים ילמדו אותך לקח גדול.”

“בוודאי, אף אחד מהם אינו רואה הווה מאושר, כשהשער נפתח ונסגר, ואחד נכנס, והאחר הולך משם.”

“היו לו רגעים כאלה של בידוד, אחד מהם מתקרב, כאלה שעות שבהן הלך ברחובות או ישב, חסר מטרה ומכוער, מחבק עפרון על שולחנו. זה היה אגואיזם עצום ללא נוחות, דרישה לביטוי ללא צל, תחושת הזמן הזורם, ללא הרף ומבוזבז – רק מרגיעים אותה אתה האמונה שיש לאבד, כי כל מאמץ וכל הישג שווים בשוויון חסר ערך.”

“מצא משמעות. הבחן בין מלנכוליה לעצב. צא לטיול רגלי. אין הכרח שזה יהיה טיול רומנטי בפארק, אביב ברגעו המרהיב ביותר, פרחים וריחות ודימויים פואטיים יוצאי דופן המובילים אותך ברכות לעולם אחר. אין הכרח שזה יהיה טיול שבמהלכו תחווה כמה וכמה התגלויות על החיים ותגלה משמעויות שאף מוח אחר לא הצליח מעולם להיתקל בהן. אל תפחד לבלות זמן איכות עם עצמך. מצא משמעות או אל תמצא משמעות, אבל "גנוב" מעט זמן והקדש אותו בחופשיות ובאופן בלעדי לעצמך. העדף פרטיות ובדידות. אין בכך כדי להפוך אותך לאנטי-חברתי או לגרום לך לדחות את שאר העולם. אבל אתה צריך לנשום. ואתה צריך להיות.”

“הלכתי לישון והתעוררתי באמצע הלילה כשחשבתי ששמעתי מישהו בוכה, כשחשבתי שאני עצמי בוכה, ומיששתי את פני והן היו יבשות. ואז הבטתי בחלון וחשבתי: למה, כן, זה רק הגשם, הגשם, תמיד הגשם, והתהפכתי על צדי, עצוב עוד יותר, וגיששתי אחר שנתי הנוטפת וניסיתי להחליק אותה בחזרה עלי.”

“זו אמת עגומה שגם לאנשים גדולים יש קרובי משפחה עניים.”

“מקום עלוב קטן, מלמל באנחה. היא שמעה אותו. הוא אמר את הדברים המלנכוליים ביותר, אבל היא שמה לב שמיד אחרי שאמר אותם תמיד נראה עליז יותר מן הרגיל. כל המשחק הזה בניסוחי מליצה היה משחק, היא חשבה, כי אילו היא הייתה אומרת אפילו חצי ממה שהוא אמר, היא כבר הייתה יורה לעצמה בראש מזמן.”

“הנהר המלנכולי נושא אותנו הלאה. כשהירח חודר מבעד לענפי הערבה המשתלשלים, אני רואה את פניך, אני שומעת את קולך ואת ציפור השיר כשאנו חולפים על פני סבך הערבות. מה אתה לוחש? צער, צער. שמחה, שמחה. שזורים יחד, כמו קנים באור הירח.”

“כי גם זיכרונות מתפרקים. ואז לא נשאר לך כלום, לא נשאר לך אפילו רוח רפאים אלא הצל שלה. בהתחלה היא רדפה אותי, רדפה את חלומותיי, אבל גם עכשיו, רק שבועות אחר כך, היא כבר החליקה ממני, התפרקה בזיכרוני ובזיכרונם של כל השאר, מתה שוב.”

“אני רואה את העולם רק כעולם, גראטיאנו!”

“יש כאב שאין לו מזור, אפשר רק לאטום אותו. אפשר לאחוז בפצע כדי לחוש את הצלקת שאינה מחלימה.”

“הפקירים תמיד צופפים לחוף הים למצוא משמעות בחוסר סדר ואז גם הם הופכים למצוננים רגישים רק לקצוות רגליהם הערות.”

“העצב שלנו לא יהיה מן הסוג הצורב, אלא יותר כמו תערובת של שמחה וגעגוע: שמחה על השלמות שאנו רואים לנגד עינינו, געגוע על המודעות לכך עד כמה לעיתים רחוקות אנו מבורכים די הצורך כדי להיתקל במשהו מסוגו. האובייקט המושלם מציב בפרספקטיבה את הבינוניות שמקיפה אותו. אנו נזכרים באופן שבו היינו רוצים שהדברים יהיו תמיד ובמידת חוסר השלמות שבה חיינו מוסיפים להיות נתונים.”