פיוס

“שם היה לפניה — החיים. החיים: היא חשבה, אך לא השלימה את מחשבתה. היא העיפה מבט בחיים, שכן היה לה שם חוש ברור שלהם, משהו ממשי, משהו פרטי, שלא חלקה לא עם ילדיה ולא עם בעלה. מעין עסקה התנהלה ביניהם, שבה היא הייתה בצד אחד, והחיים היו בצד אחר, והיא תמיד ניסתה לגבור עליהם, כשם שהם ניסו לגבור עליה; ולעיתים היו מנהלים משא ומתן (כאשר ישבה לבדה); היו, כך נזכרה, סצנות גדולות של פיוס; אך ברוב המקרים, למרבה המוזרות, נאלצה להודות שהרגישה כי הדבר הזה שקראה לו חיים הוא נורא, עוין, ומהיר להתנפל עליך אם רק תיתן לו הזדמנות.”

“אין אפשרות להכחיש מה שייך לך. אם תדחפה אותו החוצה, תמיד יש חוזר, חישוב, נקמה, אולי הסכמה. תמיד יש חוזר. והפצע יוביל אותך לשם.”

“כאשר מישהו פוגע בנו, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להכות בחזרה — אבל כשאנו עושים זאת, לא רק שאנו הורסים כל אפשרות לפיוס, אלא גם מאפשרים לכעס ולשנאה לשלוט בנו.”

“מטרתם של כל האנשים העקרוניים היא להכיר באמת. מחשבות ורגשות פשוטים או מורכבים, כשהם עומדים לבדם, כמעט שאינם מבטאים אמיתות אוניברסליות כלשהן. מחשבות ורגשות מצטרפים כדי ליצור אמיתות עמוקות ולהרכיב שקרויות ראוותניות. עשיית אמת חושפת שקרויות מסוימות, ושקרים שופכים אור על אמיתות שאי אפשר לערער עליהן. האמנות חושפת את הפאר של הטבע לצד המחרידות הבלתי מרוסנת המלווה חיים ארציים. החיפוש אחר האמת מתחיל במסע אינטלקטואלי אל תוך החשכה, ואילו החיפוש אחר היופי דורש מעשה דמיוני הכבול ליופייה הקלאסי של קלילות אפולונית. ההערכה האסתטית מייצגת את הפיוס המושלם בין החלקים החושיים והרציונליים של הטבע החייתי של האנושות. בדומה לחוויה האסתטית – התבוננות ביופי בלי לכפות עליו סדר יום ארצי – האהבה נשענת על ערכים חושיים-רגשיים אנושיים, על שיפוט של ערכים ורגשות.”

“אני בטוחה שאם נוכל למצוא הסכמה עם העבר שלנו – אם מדובר בהורים, בני זוג או חברים – עלינו לנסות ולעשות זאת. לא יהיה זה מושלם, זה יהיה פשרה... אבל זה עשוי להביא לקבלה ולמילה הגדולה – סליחה.”

“הגנרל השתייך לסוג המלומד של אנשי צבא שהאמינו כי אפשר ליישב השקפות ליברליות ואנושיות עם מקצועם. אך בהיותו מטבעו אדם טוב לב ונבון, הוא חש עד מהרה את אי־האפשרות של פיוס כזה.”

“סתירות הן התהומות הבלתי אפשריות שיוצרות הפרדות לנצח. אלוהים הוא הגשר הנצחי שיוצר איחודים בלתי אפשריים.”

“יצירת אמנות היא פרדוקסלית, משום שאמן מבקש לבטא אמת באמצעות חדירה אל האשליות והרסן. אמנות היא תמיד התפרצות של תודעה השואפת להשיג את הפיוס הבלתי אפשרי של כל רסיסי השבר המפוצלים שהופכים בני אדם לאנושיים: שעשועים קלילים, רגעי בטלה, תחושות של רוך וכאב, זיכרונות מאוחסנים, ציפיות לעתיד, וצימאון שאינו יודע רוויה לחוות אהבה ולחזות ביופי.”

“...ואף על פי כן, אף על פי שרצתה ללכת, לא יכלה להיפרד מבית האחוזה, או להיפרד במבט מן הקוטג', עם מרפסתו השחורה, הנוטפת והקודרת, או אפילו להבחין מבעד לזגוגיות המעורפלות בבקתות הצנועות האחרונות של הכפר, בלי לב כואב. התרחשו באפרקרוס סצנות שעשו אותו יקר. הוא עמד כעדות לרבות מתחושות הכאב, שבעבר היו עזות, אך עתה התרככו; ולכמה מקרים של רוך לב, לכמה נשימות של ידידות ופיוס, שלא ניתן היה עוד לצפות להם, ושלא יכלו חדל להיות יקרים. היא הותירה מאחוריה את הכול, הכול מלבד הזיכרון שכאלה היו הדברים.”

“אני רוצה מישהו לשבת לצדו אחרי מרדף היום וכל ייסוריו, אחרי ההאזנה שלו, וההמתנות שלו, והחשדות שלו. אחרי המריבות והפיוס אני זקוקה לפרטיות — להיות לבד איתך, לסדר את המהומה הזאת. כי אני מסודרת כמו חתול בהרגליי.”

“הכחשה היא הדרך שבה אנשים מתמודדים עם מה שאינם יכולים להתמודד איתו”