קיץ

“הוא מצא עצמו זוכר כיצד בבוקר קיץ אחד יצאו שניהם מניו יורק בדרכם לחפש שמחה. אולי לא ציפו למצוא אותה, אך בדרך עצמה היה זה שמח יותר מכל מה שהצפיאו לעצמם לעולם. חיי האדם, נראה, חייבים להיות בניית סביבה של תנאים מסביב לאדם – אחרת, זה אסון. לא היה מנוחה, לא שקט. הוא נכשל בניסיונו לחלום ולהתנהל בחופשיות, כי אף אחד לא חולף בחיים אלא אל סערות, אף אחד לא חולם – אלא שחרי החלום הופכים למכאובים של בלבול וחרדה.”

“כי אם בימי קיץ רשלניים, בחורשות עשתרות זנותנו, עתה, מתחרטים, כאשר הרוחות נושבות קרות, אנו כורעים לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל הכסף, אשר מושל בנו בדם וביד ובמוח, אשר נותן את הגג המגן מן הרוח, ובנתנו, שוב נוטל; אשר אורב בקנאה ובדאגה, למחשבותינו, לחלומותינו, לדרכינו הסתרות, אשר בורר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומתווה את תבנית ימינו; אשר מצנן את כעסנו, מרסן את תקוותנו, וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, אשר תובע כמס שבירת אמונים, עלבונות מקובלים, שמחות מושתקות; אשר כובל בשלשלאות את חריפות רוחו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המנכר, בין האוהב ובין כלתו.”

“אני מעולם לא אהבתי גברים כמו את אלה שרגשו את התחלות החיים יחד איתי, ראו את המוות בפניהם, נדחו ממנו – ואשר הלכו עכשיו בדרך הקיץ הסוער והארוכה. זו דור עמיד במורשתו, חכם בפועל – ומעט מאוד חכם יותר מכך. יותר מכל, מה שאני מרגיש כלפיהם מתכנס בשורה של וילה קתר: "אנו מחזיקים יחד את העבר הנדיר, שאינו ניתן להעברה.”

“לפחות אין בו שום דבר מפחיד, ובתקווה גם הוא לא רואה בי שום דבר מפחיד. אנחנו מכירים כבר המון זמן, מאז מחנה הקיץ. אנחנו מכירים זה את זה. אנשים שאני לא מכירה פשוט גורמים לי לרצות להגיד אוי ואבוי! אני אעדיף היסטוריה על פני מסתורין בכל יום בשבוע.”

“כאשר ראית פעם אחת את זוהר האושר על פניו של אדם אהוב, אתה יודע שלאדם אין ייעוד אלא להעיר את האור הזה על הפנים הסובבות אותו. בעומק החורף, סוף סוף למדתי שבתוכי שכנה קיץ בלתי מנוצח.”

“ביליתי שעות רבות, כשהייתי צעיר יותר, בציפה על פני השטח שלה כפי שהרוח רצתה, אחרי שחתרתי בסירה שלי לאמצע, ושכבתי על הגב על המושבים, בבוקר קיץ, חולם בהקיץ, עד שהתעוררתי כשהסירה נגעה בחול, וקמתי לראות לאיזה חוף הגורל שלי הביא אותי; ימים שבהם בטלה הייתה התעסוקה הכי מושכת ופרודוקטיבית. בקרים רבים התגנבתי, מעדיף להעביר כך את החלק הכי יקר של היום; כי הייתי עשיר, אם לא בכסף, בשעות של שמש וימי קיץ, והוצאתי אותם בנדיבות.”

“כאשר אני אומר שאני משוכנע בדברים הללו, אני מדבר בגאווה יתרה. הרחק שם, כיהלום מושלם, אפשר לראות את עיר האלוהים. היא כה נפלאה, עד שנדמה כאילו ילד יכול להגיע אליה ביום קיץ אחד. ואכן, ילד יכול. אך עמי ועם שכמותי הדבר שונה. אפשר לממש דבר ברגע אחד, אך מאבדים אותו בשעות הארוכות שלאחר מכן, ברגליים כבדות מעופרת. כה קשה לשמור על "פסגות שהנפש כשירה להשיגן." אנו חושבים בנצח, אך אנו נעים באטיות דרך הזמן; ואיזו אטיות יש לזמן אצלנו, השוכבים בכלא, אין לי צורך לספר שוב, ולא על העייפות והייאוש הזוחלים חזרה אל תאו של אדם, ואל תאו לבו, בעקשנות כה מוזרה, עד שאדם צריך, כביכול, לקשט ולטאטא את ביתו לקראת בואם, כמי שאינו רצוי, או כאדון מר, או כעבד אשר עבדו הוא במקרה או בבחירה שלו להיות.”

“שיננתי בעל פה את כל "ג'ון קרטר" ו"טארזן", וישבתי על הדשא הקדמי של סבי וסבתי וחזרתי על הסיפורים בפני כל מי שהיה מוכן לשבת ולהקשיב. הייתי יוצא אל הדשא הזה בלילות קיץ ומושיט יד אל האור האדום של מאדים ואומר, "קח אותי הביתה!" נכספתי לעוף משם ולנחות שם באבקי הזרות שנשבו מעל קרקעיות ים מתים לעבר הערים העתיקות.”

“איך טוב לחום הקיץ, ללא הקור של החורף שמעניק לו מתיקות”

“אולם רוב הנשים אינן לא זונות ולא קורטיזנות; ואף אינן יושבות ומחבקות כלבי פאג על קטיפה מאובקת במשך כל אחר הצהריים של הקיץ. אבל מה הן עושות אפוא? ואז עלה בדעתי הפנימית אחד מאותם רחובות ארוכים אי שם מדרום לנהר, ששורותיהם האינסופיות מאוכלסות באין-ספור. בעין הדמיון ראיתי גברת זקנה מאוד חוצה את הרחוב על זרועה של אישה בגיל העמידה, בתה, אולי, שתיהן נעולות ומעוטרות בפרווה באופן כה מהוגן, עד שהתלבשותן אחר הצהריים ודאי היא טקס, והבגדים עצמם מונחים בארונות עם קמפור, שנה אחר שנה, לאורך חודשי הקיץ. הן חוצות את הכביש בשעה שמדליקים את הפנסים (כי הדמדומים הם שעתן האהובה), כפי שבוודאי עשו שנה אחר שנה. הזקנה קרובה לשמונים; אך אם מישהו ישאל אותה מה משמעות חייה בעיניה, היא תאמר שהיא זוכרת את הרחובות המוארים לכבוד קרב בלקלאווה, או ששמעה את התותחים יורים בהייד פארק לרגל לידתו של המלך אדוארד השביעי. ואם מישהו ישאל אותה, משתוקק לקבע את הרגע בתאריך ובעונה, אבל מה עשית ב-5 באפריל 1868, או ב-2 בנובמבר 1875, היא תביט בו במעורפל ותאמר שאינה זוכרת דבר. שהרי כל הארוחות בושלו; הצלחות והכוסות נשטפו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל זה. הכול נעלם. שום ביוגרפיה או היסטוריה אינן אומרות על כך מילה. והרומנים, בלי להתכוון לכך, משקרים בהכרח. כל החיים המעורפלים עד אין קץ הללו עודם מחכים לתיעוד, אמרתי, ופניתי אל מרי כרמייקל כאילו הייתה נוכחת; והמשכתי במחשבותיי ברחובות לונדון, חש את דמיון הלחץ של האילמות, את הצטברות החיים שלא תועדו, אם מן הנשים שבפינות הרחוב, זרועותיהן על מותניהן, וטבעותיהן משוקעות באצבעותיהן השמנות והנפוחות, המדברות במחוות ידיים כנדנוד מילותיו של שייקספיר; ואם מן מוכרות הסיגליות ומוכרות הגפרורים והזקנות המוצבות תחת פתחי הבתים; או מן הנערות הנודדות שפניהן, כגלים בשמש ובענן, מאותתות על בואם של גברים ונשים ועל אורות חלונות הראווה המהבהבים. את כל זה יהיה עלייך לחקור, אמרתי למרי כרמייקל, כשהפנס שלך יציב בידך.”

“לא הלכתי לבית הספר במשך שנה שלמה עד שהייתי בת 12. בקיץ הייתי ילדת פרא ביער, בלי נעליים, ובסתיו חזרתי לעיר, לחנויות נעליים ולבית הספר.”

“אישה מתקשרת מסיוויו כדי לומר שחסר לה ארון המצעים שלה. בספטמבר שעבר היו בבית שלה שישה חדרי שינה, שני ארונות מצעים. היא בטוחה בזה. עכשיו יש לה רק אחד. היא באה לפתוח את בית החוף שלה לקיץ. היא נוסעת מהעיר עם הילדים ועם המטפלת ועם הכלב, והנה הם כאן עם כל המזוודות שלהם, והמגבות שלהם נעלמו. נעלמו. פוף. נעלמו במשולש ברמודה.”

“בקיץ אנו יוצרים זיכרונות של הרפתקאות לוהטות, כדי שהזיכרונות האלה יוכלו לחמם את החורף הקפוא לעומק.”

“אחר הצהריים, כשהייתי על גבעת פייר הייבן, שמעתי קול של מסור, וזמן קצר אחרי זה מהצוק ראיתי שני גברים מנסרים אורן אצילי מתחתיי, בערך ארבעים רוד משם. החלטתי לצפות בו עד שייפול, האחרון מבין תריסר או יותר שנותרו כשכריתת היער הסתיימה ולמשך חמש-עשרה שנה הניעו את ענפיהם בבדידות הוד מעל אזור השיחים. ראיתי אותם כמו בונים או חרקים מכרסמים את גזע העץ האצילי הזה, גמדים קטנים עם מסור דו-ידני שבקושי הקיף אותו. הוא התנשא לגובה של מאה רגל, כפי שמדדתי אחר כך, כנראה אחד הגבוהים במחוז וישר כמו סרגל, אבל מוטה מעט לכיוון צלע הגבעה, צמרתו נראית על רקע הנהר הקפוא וגבעות קונאנטום. צפיתי מקרוב כדי לראות מתי הוא מתחיל לזוז. עכשיו המנסרים עוצרים, ובעזרת גרזן פותחים בו מעט בצד שאליו הוא נוטה, כדי שיישבר מהר יותר. ועכשיו המסור שלהם חוזר לעבוד. עכשיו הוא בטוח נופל; הוא נוטה ברבע מהזווית שלו, ואני עוצר את נשימתי, מצפה לנפילה המרסקת. אבל לא, טעיתי; הוא לא זז סנטימטר; הוא עומד באותה זווית כמו בהתחלה. נותרו עוד חמש-עשרה דקות לנפילתו. הענפים שלו עדיין מתנופפים ברוח, כאילו נועד לעמוד עוד מאה שנה, והרוח שורקת בין המחטים שלו כבימים ימימה; הוא עדיין עץ יער, העץ המלכותי ביותר שמתנופף מעל מסקטקוויד. הברק הכסוף של אור השמש משתקף מהמחטים שלו; הוא עדיין מציע פיצול בלתי נגיש לקן הסנאי; אפילו חזזית אחת לא עזבה את גזעו דמוי התורן – הגבעה היא הספינה. עכשיו, זה הרגע! הגמדים בבסיסו בורחים מהפשע שלהם. הם הפילו את המסור והגרזן האשמים. כמה לאט ובאצילות הוא מתחיל! כאילו הוא רק מתנועע ברוח קיץ, ויחזור ללא אנחה למקומו באוויר. ועכשיו הוא מניף את צלע הגבעה בנפילתו, והוא נשכב למיטתו בעמק, שממנו לעולם לא יקום, ברכות של נוצה, עוטף את גלימתו הירוקה סביבו כמו לוחם, כאילו, עייף מעמידה, הוא חיבק את האדמה בשמחה שקטה, מחזיר את מרכיביו לעפר. אבל רגע! שם רק ראיתם, אבל לא שמעתם. עכשיו עולה רעש מחריש אוזניים לסלעים האלו, שמבשר לכם שאפילו עצים לא מתים בלי גניחה. הוא ממהר לחבק את האדמה, ולערבב את מרכיביו בעפר. ועכשיו הכל שקט שוב, פעם אחת ולתמיד, גם לעין וגם לאוזן. ירדתי למטה ומדדתי אותו. הוא היה בערך ארבעה רגל בקוטר במקום שבו נסר, בערך מאה רגל אורך. לפני שהגעתי אליו, כורתי העצים כבר הפשיטו אותו מענפיו. הצמרת המשתרעת בחינניות שלו הייתה גרוטאה מושלמת על צלע הגבעה, כאילו הייתה עשויה מזכוכית, והאצטרובלים העדינים של צמיחת השנה האחרונה על פסגתו התחננו לשווא ומאוחר מדי לחסדי הכורת. כבר הוא מדד אותו בגרזנו, וסימן את בולי העץ שיצאו ממנו. והחלל שהוא תפס באוויר העליון נשאר ריק למאתיים השנים הבאות. זה עץ לבנייה. הוא השחית את האוויר. כשהעיט הדייג יבקר באביב שוב בגדות המסקטקוויד, הוא יחוג לשווא כדי למצוא את המושב המוכר שלו, והעקב תתאבל על האורנים הגבוהים מספיק כדי להגן על גוזליה. צמח שלקח לו מאתיים שנה להשתכלל, עולה בשלבים איטיים אל השמיים, הפסיק להתקיים אחר הצהריים הזה. צמרת השתיל שלו התרחבה להפשרת ינואר הזו כמבשרת של קיצים שיבואו. למה פעמון הכפר לא מצלצל צלצול אבל? אני לא שומע צלצול. אני לא רואה תהלוכת אבלים ברחובות או בשבילי היער. הסנאי זינק לעץ אחר; הנץ חג רחוק יותר, ועכשיו התיישב בקן חדש, אבל היערן מתכונן להניח את גרזנו גם בשורשיו של זה.”

“אנשים בגילי שלנו שלמדו באוניברסיטה, נכנסו אליה – אתם יודעים מה עמדה זאת אז? כלום או כמעט כלום. במקרה הגרוע ביותר, היה צריך לעבוד בחנות קרחונים בקיץ, וזה היה מספיק לשלם על לימודי האוניברסיטה שלי.”

“ההופעה הבלתי־קבועה של אושר ומצוקה, והיעלמותם בבוא העת, דומות להופעה ולהיעלמות של עונות החורף והקיץ. הן נובעות מתפיסת החושים, ועל האדם ללמוד לשאת אותן מבלי להיטרד.”

“התחלתי לראות בנובמבר את אוקטובר של הגבר המבוגר והקשוח יותר. אני מעריך את החשכה המוקדמת ואת הטמפרטורות הקרירות יותר. זה מציב את דעתי במקום אחר מאשר אוקטובר. זהו חודש לחגיגה שקטה יותר, מאופקת מעט יותר, של מותה של הקיץ בעוד החורף מהדק את אחיזתו.”

“כשהבנתי איך להפעיל את הגריל שלי, זה היה רגע לא קטן. גיליתי שהקיץ הוא חוויה שונה לגמרי כשאתה יודע איך לצלות על הגריל.”

“בחדות שוטף הרוח המאיימת על פני הצפצפות המתכופפות, שנשארו ערומות זה עתה, והסרטים האפלים של הארובות פונים מטה; מצליפים בהם משבי אוויר. כרזות קרועות מתנפנפות; בקור נשמעים הד המה של החשמליות וטרטר הפרסות, והפקידים הממהרים אל התחנה מביטים, רועדים, מעל הגגות המזרחיים, חושבים, כל אחד, הנה בא החורף! אלוהים, הלוואי שאשמור על משרתי השנה! ובקדרות, כשהקור חודר מבעדם אל קרביהם כחנית קפואה, הם חושבים על שכר דירה, ארנונה, כרטיסי עונה, ביטוח, פחם, משכורתה של המשרתת, מגפיים, חשבונות בית הספר והתשלום הבא על שתי המיטות התאומות מ-Drage's. כי אם בימי קיץ של חוסר זהירות בחורשות אשרתורת זנינו, כעת, בתשובה, כשהרוחות נושבות קרות, כורעים אנו לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל-הכסף, השולט בנו בדם וביד ובמוח, הנותן את הגג שעוצר את הרוח, ובהעניקו, לוקח שוב; המציץ בקנאה ובדריכות אל מחשבותינו, חלומותינו, דרכינו הסודיות, הבוחר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומשרטט את דפוס ימינו; המקרר את כעסנו, מרסן את תקוותנו. וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, התובע כמס מִנחה אמונה שבורה, עלבונות מתקבלים, שמחות מושתקות; הכובל בשלשלאות את שנינותו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המרחיק, בין האוהב ובין כלתו.”

“חלפו ימי הקיץ, ומחשבתי עימם. לא עוד אתמסר לתקוות להשיב אותך אליי. התקווה היא שמכבידה את השלשלאות הללו ומאריכה את לילות הסתיו. אהיה לך אך לזיכרון: האוהב שדקלם שירי אהבה. עליי ללכת כעת, ואני מפציר בך שלא להביט לאחור.”