קילרוי ג' אולדסטאר

“הפנייה היחידה של אמן הבריחה מענייני העולם היא לחקור את קודש הקודשים הפנימי שלו, שבו תקוות, חלומות, חוסר ביטחון וייאוש מתנגשים.”

“שאמאן וסופר משמשים כל אחד כראות של קהילותיהם באמצעות עיסוק במעשי לימוד יוצאי דופן של העבר וההווה ובניבוי העתיד. קול פנימי קורא לשאמאן ולסופר מסאי להשיב לקריאה המטרידה את הרוח המזיקה של תקופתם. סופרים שמאניסטיים משרים מצב תודעתי של טראנס שבו הם מאבדים מגע עם המציאות הפיזית באמצעות אי-סדר רציונלי של החושים, במאמץ להיתקל בפעם המי יודע כמה בלא נודע הגדול ובאמיתות שאי אפשר לבטאן, המעצבות את הקיום. אדם נגוע המבקש הבהרה של הקיום אינו יכול להתעלם מן הקריאה השמאניסטית של התבהרות נרטיבית. לפיכך, אמשיך בזעקת היבבה הארוכה הזאת – תוך יצירת כלי אישי לאלמוות – אל תוך חשכת הלילה לעד.”

“אנו לומדים שיעורי חיים יקרי ערך מאנשים המפגינים אומץ וחן בנסיבות יוצאות דופן.”

“אדם חכם שואף להגיע להתעלות עצמית באמצעות עיסוק בהתבוננות עדינה, תוך הימנעות ממלכודת ההזמנה השלילית של השפלת העצמי. תחושה מאפילה של עצמי צורב עלולה להיות הרסנית, ואילו תחושה עוטפת של עצמי טוב-לב מאפשרת לאדם לבטא את העומק והעליצות של יצור פראי החוקר בסקרנות את מגרש המשחקים המפואר של הטבע.”

“כל ספר מוסיף גרגר של ענווה ואנושיות לקרקע המשותפת שאנו דורכים עליה. הכתיבה היא השיטה האחת שהשמאן המודרני מפעיל כדי לפרש את המציאות וליצור מסרים שיספקו מגדלור של אור לשאר בני שבטנו. כל עוד הבורות, האומללות והבלבול מוסיפים להתקיים על פני האדמה, וכל עוד אנשים שואפים להרחיב את מצב המודעות שלהם, ספרים התורמים לאסתטיקה של הייאוש, עולם העשוי מערפל וצללים, אינם יכולים להיות חסרי תועלת. הכתיבה היא מאמץ אישי להתקיים לצד הבנאליות, השעמום והייסורים של חיים בגורל שנגזר מראש. הכתיבה היא מעשה שמאני של אמונה, משום שהחתירה לקשור מחשבות זו לזו כדי להבין כיצד אדם משתלב בפלאי הטבע היא מסע אל אחדות ושלמות, התחבושות הרפואיות האולטימטיביות שכל שמאן ממושמע-עצמית וכל סופר אלכימי שואפים להשיג.”

“אנחנו מביאים אושר לעולם יום אחד בכל פעם על ידי קבלת הכאב והחזרת הבנה וחמלה”

“ענייני חיים ומוות הם דאגה אוניברסלית. אדם יכול ללמוד על החיים באמצעות חקירת ההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים הקשורים למוות.”

“אדם שמפגין בנדיבות את תשוקתו מאפשר לנו לחזות באישיותו האותנטית, ואילו אישיות קרה ומחושבת נותרת מסתורית.”

“להזדקן הוא דבר משפיל, ונדרש מאמץ כדי לעבור את שלב החיים הזה בכבוד”

“בתוך כל אחד מאיתנו יש באר עמוקה של מים שקופים. נזילות של מחשבות ורגשות זוהרים מקיפה אותך ואותי. בעולם המים, כל החיים צפים, נשמתם הלוהטת של החיים מתחילה, שם אתה ואני בלתי נפרדים, שם אני חווה אותך בתוכי. אני רואה את יופייך, חש את הצורך שלך באהבה ובחיבה, שומע את שיריך מלאי החמלה, ויודע את המסתורין הריחני שליבך הגדול מבשל; בחוק אלוהי, ברגש מתוק, אתה ואני נתמזג לעד.”

“הארעיות של האנושות מעצבת את הטרגדיה של כל בני האדם. אין לסיים את החיים בסיומים מאושרים; כולנו מתים, ועד שנמות, נחווה גם אושר וגם כאב. קבלת הטרגדיה של המין האנושי ללא חרטה היא חוויה מטלטלת; היא מאפשרת לנו לוותר על תפיסות סנטימנטליות, אובססיות הרסניות והיקשרויות משתקות. רק על ידי קבלת הטרגדיה של החיים כחלק בלתי נפרד מן היופי הלוהט של החיים, אבין מה פירוש לשמוח בפריחתם הבלתי נמחקת של החיים.”

“יש יותר מדרך אחת לישועה רוחנית. אנו מגלים דרך חיים פילוסופית באמצעות מפגש עם העולם, שאיבת ידע מכל המקורות הזמינים, וחשיבה ביראת כבוד על החיים.”

“כאשר אדם מבין את הבעיה שמטרידה אותו, ומבין את הבחירות שיצרו אותה, הוא מתחיל במסע של הנפש המבקש שחרור אישי מן הסבל”

“מטרתו של כל אדם רוחני היא לשאוף להשגת מימוש עצמי על ידי חיים ספונטניים ברגע ההווה של המציאות הפיזית, חופשי מחרדה וממצוקה, משוחרר מחיבורים קלילים, ומשוחרר מהיקשרויות מדומות.”

“אנו יכולים להתמודד עם הייסורים האקזיסטנציאליים – הקלילות הבלתי נסבלת של הווייתנו – במגוון דרכים. אנו יכולים לבחור לעבוד, לשחק, להרוס או ליצור. אנו יכולים לאפשר למגוון גורמים תרבותיים או לאנשים אחרים להגדיר מי אנחנו, או שאנו יכולים ליצור הגדרה עצמית. אנו קובעים מה לעקוב אחריו בסביבה. אנו מווסתים כמה תשומת לב אנו מקדישים לטבע, לאנשים אחרים או לעצמי. אנו יכולים לצפות ולהגיב על אירועי תרבות עכשוויים ועל התרחשויות בעולם, או להסתגר ולהתעלם מן העולם החיצון. אנו יכולים לשתות אלכוהול, להתנסות בסמים לשימוש פנאי, לשחק במשחקי וידאו, או לצפות בטלוויזיה, בסרטים ובאירועי ספורט. אנו יכולים לטייל, לצאת להליכות בטבע, לקמפינג, לדוג ולצוד, לטפס על הרים, או לצאת לשיט בנהרות גועשים. אנו יכולים לבנות, לצייר, לשיר, ליצור מוזיקה, לכתוב שירה, או לקרוא ולכתוב ספרים. אנו יכולים לבשל, לעשות על האש, לאכול מטבח משובח במסעדות או לצום. אנו יכולים להשתתף בתפילות בכנסייה, לעבוד את האל ולהתפלל, או לבחור לאמץ אגנוסטיות או אתאיזם. אנו יכולים להשתייך לארגוני צדקה או למפלגות פוליטיות. אנו יכולים לתמוך או להתנגד, באופן פעיל או פסיבי, למטרות חברתיות ואקולוגיות. אנו יכולים לבלות זמן עם משפחה, חברים, עמיתים ומכרים, או לחיות לבד ולהימנע ממגע חברתי.”

“אדם משיג מימוש עצמי באמצעות עיסוק במעשים מכווני-התבוננות שמטרתם לאחד את כל היבטי העצמי. כאשר אדם מכחיש חלק מן העצמי, הוא מסתכן בהתנוונות רוחנית.”

“קריאת ספרים הופכת אותנו קשובים יותר לדמותנו ולעולם האסתטי שבו אנו חיים. סופרים שאנו מעריצים משתמשים בשפה, בלוגיקה ובניואנסים כדי לצייר סצנות פיזיות ורגשיות בדיוק מעודן. השימוש של סופר בשפה חיה יוצר השפעות מתמשכות המחוללות את פלאיהן על מוחו הגמיש של הקורא. מוח מעורר מחיה את זיכרונותינו החצי־מודעים; הוא גורם לנו להעלות באוב דימויים בני־קיימא של משפחתנו, חברינו ומכרינו. לא פחות חשוב מכך, כתיבה מעוררת השראה גורמת לנו להכיר בתכונות האופי המובהקות שלנו ולזהות את מחשבותינו ורגשותינו שלא הובעו בעבר.”

“להצהיר שלא אכפת הוא מנגנון הגנה קדמוני. כאשר אדם מוצא את עצמו שקוע בכישלון ובדכדוך, מרד הוא אפשרות בת-קיימא לשימור גאווה אישית כוזבת.”

“כל אחד מאיתנו, יחד עם אבותינו, שוכן באותו קוסמוס. כשאנו מספרים סיפורים, אנו נכנסים אל זרם התודעה האנושית; אנו נושאים עמנו אל טבעת הזמן את האנשים שחצינו עמם דרכים במסענו הארצי.”

“דורות באים ודורות חולפים, אך הארץ עומדת לעד. בעוד דורות עוקבים חיים ומתים, וכל הדברים משתנים, האדם לעולם אינו יכול לנוח עד שהמוות תובע אותנו. אני בוחר להשתמש בזמני לבדי כדי להרהר בקיום האנושי, לחקור את המצב האנושי, ולעקוב אחר מה פירושו להיות אדם אחד בעולם המודרני שלנו. לא ייתכן רווח מעמלי, ולא יבול מתמשך שיתממש מן המסע המפרך והכואב הזה. אנו נשאיר הכול מאחורינו. הארץ תמסס את כל רכושנו ותמחה כל זכר לחיבויותינו הפעוטות. חלוף הזמן ישנה, לא יכחיד, את תוצרי כל עמל אמנותי. מהות מפעלינו האמנותיים תוסיף להתקדם במצב מחודש ומוגדר מחדש.”