אחו

“דרך תמיד תמיד תמשיך מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שמש מעולם לא זרחה בהם, באפיקים שמעולם לא הגיעו לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ודרכם בין פרחים שמחי של יוני, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרי הירח. דרך תמיד תמיד תמשיך מתחת לעננים מתחת לכוכבים, אבל רגליים שטעו בדרכים תסתובבו בסוף אל בית רחוק. עיניים שראו אש וחרב, ורעבון באולמות האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שמעולם לא ידעו.”

“הארץ יפה, בהירה, וטובה, אך זה לא הכל. הארץ גם מראית עין, וגם כהה, וגם רעה. הארנב צועק בזעקה של מוות בשדות הירוקים. ההרים סוגרים את ידיהם הגדולות המלאות באש נסתרת. יש שאריים בים, ויש רעות בעיני האדם.”

“הרקטות הציתו את כרי הדשא הגרמיים, הפכו סלע ללבה, הפכו עץ לפחם, המירו מים לאדים, הפכו חול וסיליקה לזכוכית ירוקה ששכבה כראי מנופץ המשקף את הפלישה, מכל עבר. הרקטות באו כמו תופים, מכים בלילה. הרקטות באו כמו ארבה, רוחשים ומתיישבים בפריחות של עשן ורוד.”

“דרך תמיד תמשיך דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מעל סלעים מתחת לעץ, באגמים שבהם מעולם לא זרחה שמש, באפיקים שלא מגיעים לים; מעל שלגים שזרעו החורף, ואת פרחי יוני השמחים, מעל עשב מעל אבן, ומתחת להרים בחודש הירח. דרך תמיד תמשיך ותמשיך, מתחת עננים מתחת לכוכבים. אולם רגליים שהלכו בהטה בסוף יסתובבו אל הבית הרחוק, עיניים שראו אש וחרב, ואימה בחדרי האבן, בסוף יתבוננו בשדות ירוקים, בעצים ובהרים שהכירו כל כך, הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למטה מהדלת שבה החלה. עכשיו קדימה הרחוק הדרך הלכה, ואני חייב ללכת אחריה אם אוכל, לרדוף אחריה ברגליים מלאות תאוה, עד שתתחבר לדרך רחבה יותר, שם שבה רבים מדרכים ומשימות מתאחדות. הדרך תמיד תמשיך ותמשיך, למט”

“הארץ יפה, בהירה, וחנינה, אך לא רק כך. הארץ גם אימתנית, כהה, וצורעת. הארנב צועק מתים בשדות הירוקים. ההרים סוגרים את ידיהם הגדולות המלאות באש נסתרת. יש שארבים בים, ויש רע באינם העיניים. ובו במקום שבו אנשים מתפללים לאלה ולהם מתנצלים בפניהם, שם מתרבת הרעה; שם נוצרים בעולם מקומות בהם התמימות מתכנסת, מקומות שהופכים לחלוטין למי שנקראים בלי שם, הכוחות העתיקים והקדושים של האדמה לפני האור, הכוחות של החושך, של הרס, של שיגעון.”

“הנסיעה לאליקנטה הייתה כמו משהו מתוך חלום, או מתוך רומן רומנטי קיטשי. שניהם רכבו על סוסים לבנים, דהרו על פני הכפר, הסתערו על פני כרי דשא ירוקים כאזמרגד ובתוך יער בצבע להבות. שערה של איזבל נישא מאחוריה כנהר של דיו, ואפילו סיימון הצליח לא ליפול מהסוס שלו—דבר שמעולם לא היה מובן מאליו.”