אליזבת גילברט

“סבלתי את ההשלכות הצפויות בקלות. התמכרות היא סימן ההיכר של כל סיפור אהבה המבוסס על התאהבות. הכול מתחיל כשהאובייקט של הערצתך מעניק לך מנה מסחררת, הזייתית, של משהו שמעולם לא העזת להודות שרצית — אולי כדור מהיר רגשי, של אהבה רועמת והתרגשות גועשת. עד מהרה אתה מתחיל להשתוקק לתשומת הלב העזה הזאת, באובססיה רעבה של כל נרקומן. כשהסם נמנע ממך, אתה מיד נעשה חולה, משוגע ומרוקן, שלא לדבר על כך שאתה נוטר טינה לסוחר שעודד את ההתמכרות הזאת מלכתחילה אבל עכשיו מסרב לספק את הסחורה הטובה עוד — למרות העובדה שאתה יודע שהוא מחביא אותה איפשהו, לעזאזל, כי פעם הוא היה נותן לך אותה בחינם. השלב הבא מוצא אותך רזה ורועד בפינה, בטוח רק בכך שתמכור את נשמתך או תשדוד את שכניך רק כדי לקבל את "הדבר הזה" אפילו עוד פעם אחת. בינתיים, האובייקט של הערצתך כבר נגעל ממך. הוא מביט בך כאילו אתה מישהו שמעולם לא פגש לפני כן, שלא לדבר על מישהו שפעם אהב בתשוקה עזה. האירוניה היא, שקשה להאשים אותו. כלומר, תסתכל על עצמך. אתה בלגן פתטי, בלתי ניתן לזיהוי אפילו בעיני עצמך. אז זהו. הגעת עכשיו ליעד הסופי של ההתאהבות — הפחתה מוחלטת וחסרת רחמים של העצמי.”

“אתה היית בגיהינום, קטוט?" הוא חייך. כמובן שהוא היה שם. "איך זה בגיהינום?" "אותו דבר כמו בגן עדן," הוא אמר. הוא ראה את הבלבול שלי וניסה להסביר. "היקום הוא מעגל, ליס." הוא אמר. "למעלה, למטה — הכול אותו דבר, בסוף." נזכרתי ברעיון מיסטי נוצרי ישן: כמו למעלה, כך למטה. שאלתי. "אז איך אפשר להבדיל בין גן עדן לגיהינום?" "בגלל איך שאתה הולך. לגן עדן, אתה עולה, דרך שבעה מקומות שמחים. לגיהינום, אתה יורד, דרך שבעה מקומות עצובים. לכן עדיף לך לעלות, ליס." הוא צחק. "אותו-אותו," הוא אמר. "אותו דבר בסוף, אז עדיף להיות שמח במסע." אמרתי, "אז אם גן עדן הוא אהבה, אז גיהינום הוא..." "אהבה, גם כן," הוא אמר. קטוט צחק שוב, "תמיד כל כך קשה לצעירים להבין את זה!”

“ברגע ההכרה ההוא (שבו האיחוד עם אלוהים נוכח תמיד), אז אלוהים שחרר אותי, הניח לי להחליק מבין אצבעותיו עם המסר האחרון, החומל והבלתי נאמר הזה: את רשאית לשוב לכאן רק לאחר שתביני במלואה שאת תמיד כאן.”

“מסירות היא חריצות בלי הבטחה. אמונה היא דרך לומר, "כן, אני מקבל מראש את תנאי היקום, ואני אומר מראש את מה שאני כרגע אינני מסוגלת להבין." יש סיבה לכך שאנו מדברים על קפיצות של אמונה, משום שההחלטה להסכים לכל מושג של אלוהות היא זינוק אדיר מן הרציונלי אל הבלתי נודע, ולא אכפת לי עד כמה חוקרי כל דת ינסו לשבת איתך עם ערימות הספרים שלהם ולהוכיח שהאמונה שלהם היא רציונלית; היא לא. אילו הייתה רציונלית, היא לא הייתה — מעצם ההגדרה — אמונה. אמונה היא להאמין במה שאינך יכול לראות או להוכיח או לגעת בו. אמונה היא ללכת בפנים קדימה ובמלוא המהירות אל תוך החשכה.”

“אלוהים שוכן בתוכך, כמותך.”

“רומן טוב-די שנכתב באלימות עכשיו עדיף על רומן מושלם שנכתב בקפדנות לעולם לא”

“העצב הזה הוא אחד המבחנים הגדולים של הניסוי האנושי. ככל הידוע לנו, אנחנו המין היחיד על פני כדור הארץ שקיבל את המתנה — או אולי את הקללה — של המודעות לתמותה שלנו. כל דבר כאן מת בסופו של דבר; אנחנו פשוט בני המזל שזוכים לחשוב על העובדה הזאת בכל יום.”

“אני אדם טוב יותר כשיש לי פחות על הצלחת שלי”

“אבל מה אם, בין מבחירה ובין מתוך הכרח בעל כורחך, בסופו של דבר אינך משתתפת במעגל המנחם הזה של משפחה והמשכיות? מה אם את יוצאת ממנו? איפה את יושבת במפגש המשפחתי? איך את מסמנת את חלוף הזמן בלי הפחד שבזבזת זה עתה את זמנך עלי אדמות לשווא, בלי להיות רלוונטית? תצטרכי למצוא מטרה אחרת, מדד אחר שלפיו תוכלי לשפוט אם היית או לא היית בן אדם מוצלח. אני אוהבת ילדים, אבל מה אם אין לי? איזה מין אדם זה עושה אותי? וירג'יניה וולף כתבה: "על פני היבשת הרחבה של חייה של אישה נופל צלו של חרב." מצדה האחד של החרב הזאת, אמרה, יש מוסכמה ומסורת וסדר, שם "הכול כשורה". אבל מצדה האחר של החרב הזאת, אם את משוגעת מספיק כדי לחצות אותה ולבחור בחיים שאינם הולכים בעקבות המוסכמה, "הכול בלבול. שום דבר אינו מתנהל במסלול קבוע." טענתה הייתה שחציית צלו של החרב הזאת עשויה להביא לאישה קיום מעניין הרבה יותר, אבל אפשר להמר שהיא גם תהיה מסוכנת יותר.”

“התופים מכים בעוצמה, בקצביות, בהתרגשות. ככל שהדקות חולפות, נדמה לי שאנו מושכים יחד את שנת 2004 אלינו. כאילו לכדנו אותה במוזיקה שלנו, ועכשיו אנו גוררים אותה על פני שמי הלילה כמו הייתה רשת דיג עצומה, גדושה בכל גורלותינו הבלתי נודעים. ואיזו רשת כבדה היא, אכן, נושאת עמה את כל הלידות, המיתות, הטרגדיות, המלחמות, סיפורי האהבה, ההמצאות, התמורות והאסונות שנגזרו על כולנו בשנה הקרובה הזאת.”

“מעולם לא נשביתי אני עצמי בחלום על החתונה הלבנה, ואלוהים יעזור לנו, בציפייה שהאירוע המפואר הזה, המוגש למופת, אמור להיות "הרגע המאושר ביותר" בחייו של אדם.”

“אני מחשיבה ארוחת ערב טובה אצלנו בבית ככזו שבה אנשים שותים ואוכלים יותר ממה שהם אמורים. בעלי הוא טבח ממש נפלא. אמו איטלקייה, ואם אתה נכנס אלינו הביתה, אנחנו מניחים שאתה גווע ברעב.”

“אדוני היקר, אנא הראה לי כל מה שאני צריכה להבין על סליחה והשלמה”

“כשזה מגיע לפיתוח השקפת עולם, אנחנו נוטים להיתקל בחלוקה הכוזבת הזאת: או שאתה ריאליסט שאומר שהעולם נורא, או אופטימיסט נאיבי שאומר שהעולם נפלא ועוצם עין. [ג'ק] גילברט בוחר בדרך האמצע, ואני חושבת שזו דרך הרבה יותר טובה: הוא אומר שהעולם נורא ונפלא, והחובה שלך היא לשמוח. . . . שמחה אמיתית, בוגרת, כנה — לא שמחה שנרכשה בזול ובבורות. הוא לא מדבר על בניית מבצר של עונג נגד מתקפת העולם. הוא מדבר על המופלאוּת של רגעי השתאות ועל כך שבסופו של דבר, כך נדמה, זה שווה את זה.”

“אנחנו מחפשים את האושר בכל מקום, אבל אנחנו כמו הקבצן האגדי של טולסטוי, שבילה את חייו כשהוא יושב על סיר של זהב, מתחתיו כל הזמן. האוצר שלך—השלמות שלך—כבר נמצא בתוכך. אבל כדי לתבוע אותו, עליך לעזוב את המהומה הקניינית של המוח ולנטוש את תשוקות האגו ולהיכנס אל דממת הלב.”

“אין לי שום עסק להיות עיתונאית. אני הכי פחות, אני הכי פחות - אני הכי אמינה, אני ממש נוהגת להאמין לכל דבר שמישהו מספר לי על עצמו. מעולם לא הייתה לי שום סיבה בעולם לחשוב שמישהו רצה לפגוע בי, או לשקר לי. אני מאמינה בכל מה שמנסים למכור, רוב הזמן.”

“אני ממשיכה להיזכר באחת מתורותיה של הגורו שלי על אושר. היא אומרת שאנשים נוטים באופן אוניברסלי לחשוב שאושר הוא מכת מזל, משהו שאולי ינחת עליך כמו מזג אוויר נאה אם יתמזל מזלך. אבל כך אושר אינו פועל. אושר הוא תוצאה של מאמץ אישי. אתה נלחם עליו, שואף אליו, מתעקש עליו, ולפעמים אפילו נוסע סביב העולם בחיפוש אחריו. עליך להשתתף ללא הרף במופעים של ברכותיך שלך. וברגע שהשגת מצב של אושר, אסור לך לעולם להיות שאנן בשמירה עליו, עליך להשקיע מאמץ אדיר כדי להמשיך לשחות מעלה אל תוך האושר הזה לנצח, להישאר צף מעליו. אם לא תעשה זאת, תכרסם בשביעות הרצון המולדת שלך. קל דיו להתפלל כשאתה במצוקה, אבל להמשיך להתפלל גם כשהמשבר שלך חלף הוא כמו תהליך של איטום, המסייע לנשמתך לאחוז היטב בהישגיה הטובים.”

“האהבה בין הדוד דיז ורוג'ר הייתה מתמשכת לא פחות משהייתה מיידית. מעולם לא ראו אותם בנפרד, איש וכלב, מאז רגע היכרותם. זמן קצר מאוד לאחר בואם לאמסטרדם ארבע שנים קודם לכן, רוג'ר הבהיר לאלמה שהוא כבר אינו הכלב שלה — שלמעשה, הוא מעולם לא היה הכלב שלה, ואף לא היה מעולם הכלב של אמברוז, אלא שהיה מאז ומתמיד הכלב של דיז, מכוח הגורל הטהור והפשוט. העובדה שרוג'ר נולד בטהיטי הרחוקה, בעוד דיז ואן דבנדר התגורר בהולנד, הייתה, כך נראה שרוג'ר האמין, תוצאה של טעות משרדית מצערת, שתוקנה למרבה המזל זה עתה.”

“הפסיקי להתייחס ליצירתיות שלך כאילו היא נישואים עייפים, ישנים ואומללים (שחיקה, עול) והתחילי להתבונן בה בעיניים רעננות של מאהב נלהב. גם אם יש לך רק חמש־עשרה דקות ביום בחדר מדרגות לבד עם היצירתיות שלך, קחי אותן. לכי התחבאי בחדר המדרגות הזה והתמזמזי עם האמנות שלך.”

“ודאות מוחלטת היא לא משהו שאני שואפת אליו עוד. למדתי בדרך הקשה שגורל מביט בדרך כלל באמונותינו הנחרצות ביותר בבידור, או אולי אפילו ברחמים.”