כאב לב

“אל תלקק את פצעיך אלא אם כן אתה רוצה לטעום את העקיצה פעם שנייה”

“הכעס הוא כמו סוללה שדולפת חומצה ישר מתוכי, והוא מתחיל מהלב עד שהוא מגיע אל החוץ שלי”

“זהו סימן טוב, להיות עם לב שבור. זה אומר שניסינו להשיג משהו.”

“אפשר ללמוד דברים מלב כה מדמם כשאהבה מתמקחת בתחינה רמייתית שעות מתרוממות משחר עד שחר ומבקעות את זמנך אל תשמע מנגינה מצלצול אילם”

“בסופו של דבר, לא תראה באחרים את היופי הפיזי שמשך את עיניך, אלא את האש שבערה בתוכם. סוג כזה של יופי הוא המדורה שהיית צריך להשתתף בה.”

“לזמן יש עוצמה רגשית. עבור אנשים הסובלים משכול, לזמן יש יכולת מרפאת. חלוף הזמן מרפא כאב לב על ידי עמעום כוונון הנפש להתרחשויות מכאיבות. אצל אנשים מסוימים, חלוף הזמן דומה להצבת גבול פיזי מבורך בינם לבין זוועות העבר. חלוף הזמן מאפשר לנו לשכוח, והיכולת לשכוח היא מרפאה. הזמן פועל כמחסום מנטלי בין מצבנו הנפשי הנוכחי לבין הכאב שפעם חשנו.”

“אדם שכותב מתחיל בכך שהוא מעלה על הכתב את מה שהוא יודע על בדידות, בושה, אהבה ושברון לב. בכתיבה מלאה, הוא מגלה היבטים רבים אחרים של עצמו שמעולם לא חשד בהם, כולל ספקות, אמונות, אירוניות וגרוטסקות.”

“הכול זמני, כמעט כמו שלב חולף, קצת צחוק וקצת כאב. מה היינו עושים אילו הייתה לנו ההזדמנות לחקור את מה שלקחנו כמובן מאליו ממש יום קודם לכן? יש שיאמרו שאני אנוכית, לשאת מעט עצב בעיניי, אבל הם לא מרגישים את הצער כשאני לא יכולה לעשות את כל מה שעוזר לי להרגיש חיה. אני יכולה לבטא את רגשותיי, אבל אני לא יכולה להשתולל בחופשיות, רוחי ונפשי היו מתמודדות עם זה, אבל לעזאזל עם הירך, הקרסוליים והברכיים שלי, ההפרעה הזו הופיעה כשידידות אמרה את פרידותיה האחרונות, אזזזזז זה מה שקיבלתי על כל השנים שעמדתי לצידה? סוף סוף אני עומדת דוממת כדי לשאול, החיים, האם הם באמת כאלה? מה לעזאזל הטעם בכל זה אם דוקרים אותך בגב? ואחרי שהכעס ממלא את האוויר, החרטה לוקחת אותו למקומות אחרים, מעולם לא רציתי להיות אותה בחורה, נוראה, עצובה ומאובקת... אז לקחתי בעירבון מוגבל את המציאות החדשה שמצאתי, אני אינני הכאב שלי, המוגבלות לא מגדירה אותי. אני מוצאת דרך להסתגל, וגם בהיעדרה של חברתי, אני סומכת על הבחירות שאני עושה, ומאפשרת ללב שלי להחלים. אני מרימה את השברים, מאמנת מחדש את הרגל שלי, מוצאת היכן עצרתי, ומתחילה הכול מחדש, את רואה מה קורה... כשוחרת נבחנת; היא צומחת מן האפר, חזקה ומושקעת. אז אני מודה על כל כאב הלב הזה, כשאני מניחה לו לנוח, אני ממשיכה קדימה עם חיי, ואבנה קן לעזאזל טוב.”

“הגעתי לנקודה שבה אני כבר לא מאמינה שאני לא ראויה לגדולה. אם האנשים שאני מוקפת בהם אינם מתואמים עם הצמיחה שלי, אני שמחה לשחרר. אם העבודה שאני עובדת בה אינה מוציאה ממני את המיטב, אני שמחה למצוא משהו שכן. אם אני מתלוננת על דבר אחד, עליי להיות אסירת תודה על עוד שניים. אם אני לא תמיד יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה, אדאג היטב שיהיה לי כל מה שאני צריכה. אם רעם החיים מגיש לי דמעות, אדאג לצחוק דרכן. אם אני מאבדת קצת, אני סומכת על כך שזה מפני שאני עומדת לזכות ביותר. אם יש חושך, האור כמעט בהישג יד. כל מכשול הוא השער לחיים מודעים, וכל כאב לב הוא השער לאהבה המועצמת ביותר שאפשר להרגיש.”

“החור השחור של הגלקסיה בולע את האנרגיה הרותחת של זעם אנושי. עד מהרה האדים הדועכים שלי יוסתרו לעד, כל סמלי מהותי המיוננת תחובים בקפל האנונימי של חצאית היקום המתנפנפת. עד אשר ריקבונה המחוספס של האדמה יזעיק אותי, האם אוכל למצוא נחמה בחיים תכליתיים בקצביה של חיים רגילים? האם אוכל לקלוט בלי בושה את אבני החן הנוצצות במארג היומיומי? האם אוכל להתענג על שלל נעימות בלשוני, באוזניי, באפי, בעיניי, בשפתיי ובקצות אצבעותיי? האם אוכל למצוא נחמה ברוך הלילות בשירת שירי אהבה וכאב לב? האם אוכל להקדיש את זוהר אור היום ואת עצמת כוכביותו של הלילה לחקירת החיים, למאמץ מרוכז לצמצם בורות מושרשת, ולחדור שכבות של אטימות עיקשת? האם אוכל לערוך חיפוש קפדני אחר חוכמה בלי קשר למקום שאליו יוליך אותי המסע הזה? האם אוכל להיעזר במטען הכבד של חוויות העבר האישיות כדי להגביר את המודעות העצמית? האם אוכל לשאוף להתקדם ברוח טובה ולקבל בשמחה את כל האתגרים בבואם? האם אוכל להחליק על פני השטח העדין של החיים בלב קל עד שאקדם שינה אינסופית בחיוך מהוסס בקרירותו של האור הדועך?”

“אבל לא אתלונן. זה לא יכול להימשך זמן רב. הוא יישכח, וכולנו נהיה כפי שהיינו קודם.”

“לפעמים משא האהבה כבד יותר מלב כבד”

“עיקשות של רוח חוגרת אותנו ברגעים הבוגדניים ביותר. מטמורפוזה של רוח מתרחשת לעיתים קרובות לאחר שאדם סוקר במצפון את התוצאה הנובעת מהישרדותו של ניסיון קשה ומכריע, והוא הופך כאב לב אישי לאופן חיים נדיב, בדרך צודקת וישרה.”

“הגעתי לנקודת ההיעלמות בלעדיך. כאן כאב לבי מתחיל בכאבך, מנסה למצוא התחלה שטרם נולדה בהיעלמות הקטלנית הזאת מתוך השיר ״אני עם נקודת ההיעלמות״”

“כשאיני עוד מחזיקה בלבך לא אבקש את גופך לא את הימצאותך לא אפנה אפילו לשיחה נימוסית שלך. אעזוב אל ארץ רחוקה נפרדת ממך בים עליו איני יכולה ללכת — ואפילו לא אשלח מכתבים מתארים את הכאב שלי.”

“אתה מאמין שהשמש תשוב להופיע אחרי יום סוער, אז למה כל כך קשה להאמין שתזכה לחוות אושר אחרי כל כאב לב.”

“אף פעם אני חושבת עליך ואני מרגישה כשהיא עולה עליי, כאילו אני שיכורה בשמפניה, ראשי עולה. כל מה שעשינו. ואם אמרו לי פעם שזה הוא המחיר שאליו הייתי מסכימה, הייתי מסכימה לשלם אותו. זה מפתיע אותי, כי עם הכאב והבלבול מגיע גם מודעות חדשה. זה היה ראוי. אהבה ראויה לכך.”

“אשרי אלה שיש סדקים בלבם השבור, כי כך האור נכנס פנימה.”

“אנו חיים חיים התחומים על ידי תפיסת העצמי. הקיום כרוך במיפוי המגע האישי שלנו עם המציאות ובחקר מהותו של העצמי. המשימה הנעלה מכול היא לחלום חיים ראויים ואז לצאת ולחיות אותם בלי לפחד מן הלא־נודע. נפלא לחיות; עלינו להוקיר את זמננו על ידי אהבת אנשים אחרים והערצת הטבע. אנו מוצאים את עצמנו באמצעות ניסוי וטעייה. אסור לנו לאפשר לכישלון, לכאב, לאכזבה, לשברון לב או לרגשות חמוצים להרתיע אותנו, משום שכל אחד מן המדדים הרגשיים הללו מפרש את עולם החלומות שלנו כשהוא משתלב עם המציאות.”

“אין הרבה אמנות בכתיבה, פשוט מרגישים; מרגישים הכול לעומק, ואיכשהו הופכים את הלקחים שלך ליצירת אמנות קסומה שתעזור לכאב הלב של מישהו אחר.”