רוח

“אני מכיר לחש שיכול לרפא כאב ומחלה, ולהסיר את היגון מלב האבל. אני מכיר לחש שירפא במגע. אני מכיר לחש שיסיט מעליו את כלי הנשק של אויב. אני מכיר לחש אחר לשחרר את עצמי מכל כבלים ומנעולים. לחש חמישי: אני יכול לתפוס חץ באוויר ולא ייגרם לי ממנו כל נזק. שישי: לחשים שנשלחים לפגוע בי יפגעו רק בשולח. לחש שביעי אני מכיר: אני יכול לכבות אש פשוט בהביטי בה. שמיני: אם יש אדם ששונא אותי, אני יכול לזכות בידידותו. תשיעי: אני יכול להרדים את הרוח בשיר ולהרגיע סערה די זמן כדי להביא ספינה אל החוף. ללחש עשירי למדתי להדיח מכשפות, לסחרר אותן בשמים כך שלעולם לא ימצאו עוד את דרכן חזרה אל דלתותיהן שלהן. אחד עשר: אם אשיר אותו כשקרב משתולל, הוא יכול להעביר לוחמים דרך המהומה ללא פגע וללא חבלה, ולהשיבם בבטחה אל אחיהם ואל בתיהם. לחש שנים עשר אני מכיר: אם אראה אדם תלוי, אני יכול להורידו מן הגרדום כדי ללחוש לנו את כל אשר הוא זוכר. שלושה עשר: אם אזליף מים על ראשו של ילד, אותו ילד לא יפול בקרב. ארבעה עשר: אני מכיר את שמות כל האלים. כל אחד ואחד מהם, לעזאזל. חמישה עשר: חלמתי חלום על עוצמה, על תהילה ועל חוכמה, ואני יכול לגרום לאנשים להאמין בחלומותיי. לחש שישה עשר אני מכיר: אם אצטרך אהבה אני יכול להסיט את מחשבתה ולבה של כל אישה. שבעה עשר, שאף אישה שאני רוצה לעולם לא תרצה באחר. ואני מכיר לחש שמונה עשר, והלחש הזה הוא הגדול מכולם, ואת הלחש הזה איני יכול לספר לאיש, כי סוד שאיש אינו יודע מלבדך הוא הסוד החזק ביותר שיכול להיות אי פעם.”

“אם זה קה, הוא יבוא כרוח, ותוכניותיך לא יעמדו מולו יותר מאשר אסם מול סופת ציקלון”

“אתמול בלילה חשתי את התקרבותו של האין. לא קרוב מדי אבל בדרכו, כמו פעימת כנף, כמו התקררות הרוח, המשיכה הראשונית הקלה של זרם חוזר.”

“כשהכול נגמר והלכתי לישון, שכבתי ער והקשבתי לשעון שעל שידת הלילה שלך ולרוח שבחוץ והבנתי שבאמת הגעתי הביתה, שמיטה איתך היא הבית, ומשהו שהתקרב בחשכה נעלם פתאום. הוא לא יכול היה להישאר. הוא גורש. הוא ידע איך לחזור, בזה הייתי בטוח, אבל הוא לא יכול היה להישאר ואני יכולתי באמת להירדם. לבי נסדק מרוב תודה. אני חושב שזו הייתה התודה הראשונה שאי פעם באמת הכרתי. שכבתי שם לצידך והדמעות התגלגלו במורד צדי פניי אל הכרית. אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו ואני אהבתי אותך בכל שנייה שבין לבין. לא אכפת לי אם תביני אותי. הבנה מוערכת יתר על המידה, אבל אף פעם לאף אחד אין מספיק ביטחון. מעולם לא שכחתי כמה בטוח הרגשתי כשהדבר ההוא יצא מן החשכה.”

“כמובן, לאדם כה מודרני כמוני, ״Enfant de mon siècle״, עצם המבט בעולם יהיה תמיד מקסים. אני רועד מהנאה כשאני חושב שביום עצמו שבו אצא מן הכלא יפרחו גם עץ השרשרת והלילך בגנים, ושאראה את הרוח מעוררת ליופי חסר מנוחה את הזהב המתנודד של האחד, ומניעה את האחר להטיל את הסגול החיוור של נוצותיו, כך שכל האוויר יהיה לי ערביה. לינאוס כרע על ברכיו ובכה מרוב שמחה כאשר ראה לראשונה את מרחב האברש הארוך של איזה רמה אנגלית, שהצהיב ממטאטאי הזהב הארומטיים של הקולית המצויה; ואני יודע שלמעני, שלגביו פרחים הם חלק מן התשוקה, יש דמעות הממתינות בעלי הכותרת של איזו ורד. כך היה הדבר תמיד עמי מאז ילדותי. אין ולו צבע אחד החבוי בגביעו של פרח, או בקימורו של קונכייה, אשר טבעי אינו משיב לו, מתוך איזו הזדהות דקה עם נשמת הדברים עצמה. כמו גוטייה, תמיד הייתי אחד מאלה ״pour qui le monde visible existe.”

“מערכות הדור הנוכחי של אנרגיית השמש והרוח מכניסות בדרך כלל אי־יציבות למערכת רשת החשמל הציבורית בשל מאפייני ייצור החשמל הבלתי רציפים שלהן ובשל אנרגיית ההרמוניות הנוצרת אלקטרונית.”

“הפסקה מתמדת כדי להסביר את עצמו עשויה להתפתח לנטל מתסכל עבור היחיד הנדיר, ולכן חדילה מלעשות זאת דומה לבסוף להשלכת המשקולות ולריצה מהירה לעבר מטרותיו. מי שמבינים שלא בכנות, המעוותים במכוון את מניעיו של אדם בעל כוונה טהורה, אם כן, אינם עוד זוכים להזדמנות לחסום את דרכו; במקום זאת, הם אלה שנותרים לעמוד על הקווים ולצעוק בתסכול ברוח העולה בעקבותיו.”

“הו! הו! הו! לכוס אני הולך לרפא את הלב ולטבוע את העצב מאייר ירד, ורוח תעבור ורבים עוד הדרכים אבל תחת עץ גבוה אקום ואת העננים אטור אתם לעבור”

“התנופפים הקלים יחלישו עצים מסוימים, אך עצי הדקל הנעימים לעין לא יתמודדו ברוח חזקה משום שאינם מחוברים היטב לאדמה.”

“ערב יום חם החל הרוח הקטנה לנוע בין העלים. הצל עלה על הגבעות עד לשיאן. על חופי החול ישבו הארנבות שקטות כמו אבני גיר קטנות, מעוצבות, אפורות.”

“הוא לא אהב את האופן שבו הדברים התפתחו. היו סימנים רעים ברוח, אותות מבשרי רעה כמו עטלפים המפרפרים בעליית הגג החשוכה של אסם נטוש.”

“אין לי יומן, אני לא כותבת דברים לתוך יומן. אני מטביעה את עצמי בשמיים, וכאשר אור השמש זורח בבהירות, אני יכולה לעמוד תחת קרני השמש, וכל מה שהטבעתי מעצמי בשמיים, אני אתחיל לראות שוב, להרגיש שוב, לזכור. וכאשר הרוח מתחילה לנשוב, היא נושאת את הפרטים על פניי, ואני זוכרת את כל מה שהשארתי בשמיים ורואה דברים חדשים נולדים. אני בלתי כתובה.”

“לים, לים! הקורמים הלבנים צועקים, הרוח נושבת והגל הלבן נופל, מערב, מערב, השמש העגולה נופלת, אני, אני, אני שומע את הקריאה, קול עמי שיצאו לפני, אנא, אני עוזב את היער שגדל אותי, כי ימינו מתמעטים וימיםינו מתחלפים. אני אצא אל המים הרחבים לבדי, אורכים הגלים בשפת הים האחרון, מתוקים הקולות באי האבוד שמקריאים, בארססיאה, בארץ האלפים שאין אדם מגלה, ארץ עמי לעולם, שם לא נופלים העלים.”

“האם לא היה עדיף אילו הם היו משאירים את הרצון הזה לראות זה את זה חבוי בתוכם, ולעולם לא באמת נפגשים? כך, תמיד הייתה תקווה בלבם. התקווה הזאת הייתה להבה קטנה אך חיונית שחיממה אותם עד ללבם — להבה זעירה שאפשר לכפות עליה את כפות הידיים ולהגן עליה מפני הרוח, להבה שרוחות המציאות הסוערות עלולות לכבות בקלות.”

“בראדלי הדסטון, במעילו השחור המכובד ובאפודתו, ובחולצתו הלבנה המכובדת, ובעניבתו השחורה הרשמית המכובדת, ובמכנסיו המכובדים בצבע פלפל ומלח, עם שעון הכסף המכובד שלו בכיסו ורצועת השיער המכובדת שלו סביב צווארו, נראה כצעיר מכובד לגמרי בן עשרים ושש. הוא מעולם לא נראה בלבוש אחר, ואף על פי כן הייתה נוקשות מסוימת באופן לבישתו אותו, כאילו חסרה התאמה בינו לבינו, המזכירה כמה מכונאים בבגדי החג שלהם. הוא רכש באופן מכני אוצר גדול של ידיעות מורה. הוא היה מסוגל לעשות חשבון בעל פה באופן מכני, לשיר מן הכתב באופן מכני, לנגן בכלי נשיפה שונים באופן מכני, ואפילו לנגן בעוגב הכנסייה הגדול באופן מכני. מילדותו המוקדמת ואילך היה מוחו מקום לאחסון מכני. סידור מחסנו הסיטונאי, כך שיהיה תמיד מוכן לענות על דרישותיהם של סוחרי הקמעונאות — היסטוריה כאן, גאוגרפיה שם, אסטרונומיה מימין, כלכלה מדינית משמאל — היסטוריה של הטבע, המדעים הפיזיקליים, מספרים, מוזיקה, המתמטיקה הנמוכה, ומה לא, כל אחד במקומו — הדאגה הזאת הטביעה בפניו מראה של דאגה; בעוד שההרגל לשאול ולהישאל העניק לו מראה חשדני, או מראה שהיה מתואר טוב יותר כמראה של מארב. היה בפנים מין טרדה קבועה. זה היה הפנים השייכות לאינטלקט איטי מטבעו או בלתי קשוב, שעמל קשה כדי להשיג את אשר השיג, ושעתה היה עליו להחזיק בו משהושג. תמיד נדמה היה שהוא מוטרד שמא יחסר דבר־מה במחסן המנטלי שלו, והוא עורך ספירה כדי לוודא זאת.”

“שמור את האצבע שלך על הדופק של החברה, קח מחלוקות עם קורטוב של מלח, ללקק את האצבע שלך ואז להרים אותה אל הרוח; דע תמיד מה קורה, ידידי, כדי שהעולם הזה לעולם לא יוכל להטעות אותך שוב.”

“מה שחלק מהאנשים צריכים, אמרה מגראת, אל העולם בכלל, הוא קצת יותר לב. מה שחלק מהאנשים צריכים, אמרה סבתא וות'רווקס, אל השמים הסוערים, הוא הרבה יותר מוח. ואז היא אחזה בכובעה כדי לעצור את הרוח מלנשוב בו”

“כאשר אתה הופך לטיפת גשם במוחך, הרעם הוא החבר הקרוב ביותר שתוכל למצוא. עצים מוכי רוח, ענני סערה, ברק או האבק — הכול תישא ברגע שתסתגל.”

“לרוח אין רגליים, אך היא נודדת מרחקים גדולים, ואין לה ידיים, אך היא נושאת חפצים גדולים”

“למד מן האוקיינוס; בלי לפחד מטלטלות, הוא משתמש ברוח נגדו כדי לעלות במקום זאת.”