רוח

“אני לא חושב שהייתי מאוהב ממש כך אף כי חיבבתי כמה אנשים די והותר אהבה חייבת להיות רחבה יותר מחיוכיי או ממגעי כי גברים אמיצים מתו ואימפריות קמו ונפלו למען אהבה, בנות הולכות בעקבות בנים לארצות זרות וגברים הלכו בעקבות נשים אל תוך הגיהינום במחזות ובשירים מישהו מבין שיש משהו שעושה אותנו ליותר מבשר ועצם וליותר מדרישות ביולוגיות עבורי אהבה היא כמו הרוח, בלתי נראית, לא נודעת אני רואה את העצים מתכופפים במקום שבו היא עברה אני יודע שהיא מותירה אחריה הרס במקום שבו נשבה אני באמת לא יודע מה פירוש "אני אוהב אותך" אני חושב שזה אומר "אל תעזבי אותי כאן לבד”

“תחושת הרוח, קול המים השוצפים, תחושת אור השמש הבוקע מבעד לעננים, צבעי הפרחים עם חילופי העונות — הכול סביבו הרגיש שונה, כאילו כולם נוצקו מחדש.”

“השפה הפוליטית … נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהקנות מראית עין של מוצקות לרוח רפאים טהורה. אי אפשר לשנות את כל זה ברגע אחד, אבל אפשר לפחות לשנות את הרגליו של האדם עצמו, ומדי פעם אפשר אפילו, אם לועגים בקול רם מספיק, לשלוח איזה ביטוי שחוק וחסר תועלת — איזה מגף צבאי, עקב אכילס, חממת גידול, כור היתוך, מבחן חומצה, גיהינום של ממש או גוש אחר של פסולת מילולית — אל פח האשפה שאליו הוא שייך.”

“אהבה כהרוח, לא תראו אותה אך תחושו אותה.”

“כאשר קם על רגליו שם לב שהוא לא מזיע ולא מתנשף כמו שמצופה אחרי שהייה במים. בגדיו היו יבשים לחלוטין. הוא עמד על שפת בריכה קטנה – לא יותר מעשרה רגל מרוחב ביער. העצים היו צפופים וירוקים עד שלא ראה את השמיים. כל האור היה אור ירוק שעבר דרך העלים: אבל היה שמש חזקה מאוד במעלה, כי האור הירוק היה בהיר וחם. זה היה היער השקט ביותר שאפשר לדמיין. לא היו ציפורים, חרקים, חיות או רוח. אפשר היה כמעט להרגיש את העצים גדלים. הבריכה שממנה יצא לא הייתה היחידה – היו עשרות אחרות, בריכה כל כמה מטרים עד קצה הראייה. אפשר היה כמעט לחוש את השורשים ששותים את המים. היער היה חי מאוד.”

“למים אין פה, אך הם בולעים רבים. לאור אין ידיים, אך הוא נוגע ברבים. לרוח אין רגליים, אך היא נושאת רבים. לחושך אין שיניים, אך הוא טורף רבים.”

“המלמט: אקבל את זה, אדוני, ברוח של מסירות מלאה. תשים את הכובע על הצד הימני שלו, זה בשביל הראש. אסריק: תודה, אדוני, חם מאוד. המלמט: לא, תאמין לי, קר מאוד, הרוח מצפון. אסריק: זה קר נייטרלי, אדוני, באמת. המלמט: אבל אני מרגיש שזה חם ולח מאוד בשבילי. אסריק: חם ולח מאוד, אדוני, לא יודע איך לתאר. אבל אדוני, המלך ביקש שאומר לך שמישהו שם הימור ענק על ראשך. אדוני, זה העניין. המלמט: אנא תזכור. (המלמט מנסה לשכנע אותו לשים את הכובע)”

“אני נאחזתי בעולם הזה כמו בקליפת חרק שננטשה ונדבקה לענף, רגע לפני שתעוף ממנו לעד בנשיבת רוח.”

“חיים רוויי סערה, מלאי צלילים חודרים ועל-ארציים, מחריבים את נפשו של כל אדם מהורהר. לעומת זאת, רוחו המעודנת של השיקום נעה בדממה, באין רואה. התחדשות היא תהליך רוחני, המנגינה הקהילתית שמקיימת אותנו. צמות בלתי ניתנות לביטוי של רוך, הלוחשות אקורדים הדדיים של אהבה למשפחה, לחברים, למין האנושי ולטבע, קולעות שכבות שזורות של אווירה מבורכת, אשר שירת לב שופעת מביאה באמצעותה התחדשות רוחנית. שכן כאשר אנו אוהבים באופן נדיב ושופע, ללא סייג, משוחררים מקנאה קטנונית, וחופשיים מן הכתם הרעיל של האפליה, אנו נעשים לרוח הבלתי נמנעת המחיה את חייהם של אנשים אחרים. השינויים המלודיים שבשמיים, בארץ, ובמסענו דרך תלאות הזמן, בעודנו עובדים את אוצר השמחות העמוקות-מני-חקר של החיים, הם זרעי השירה האוניברסלית.”

“הרוח או שוברת עץ או מלמדת אותו לרקוד”

“מתה לא הייתה דבר, ולא היה לו תמונה בה או פחד ממנה. אבל החיים היו שדה חיטה נושאת ברוח על צד גבעה. החיים היו נשר בשמיים. החיים היו כדור חרס של מים באבק של התרושת, עם החיטה הנפלטת והקליפה הנושאת ברוח. החיים היו סוס בין רגליך, ובריחית תחת רגל אחת, וגבעה ועמק ונחל עם עצים לאורכו, והצד השני של העמק והגבעות מעבר לו.”

“החיים מלאים שמחה ויופי. הביטו סביב והבחינו בכך. הבחינו בפרפר הקטן, בתינוק קטן עם חיוך, ובוורד הלבן שבגן. הבחינו בטיפת טל על עלה ירוק באור השמש של הבוקר. געו ברוח, הריחו את הגשם, והרגישו את השמחה. חיו את חייכם ביופי ובשמחה.”

“שקעו רגע, נוכל לדבר בשקיעת הערב או בשקיעת הבוקר. לעיתים קרובות אין כאן כל כך הרבה דחיפות כמו שאני חשבתי בעברי. — היורש, רוח אחרת”

“חיים שאינם מאוזנים הם אדם שאינו מאמין שאפשר להשיג אושר עכשיו, או בעתיד. הוא חמקמק כמו הרוח.”

“הבט ביופי, ותראה כי הוא נקנה במחיר המשקל; אשר בו פועל פלא בטבע, עושה קלים ביותר את אלה הנושאים ממנו הכי הרבה: כך הם אותן תלתלות זהובות, מסולסלות כנחש, העושות קפיצות פרועות כאלה עם הרוח, על יופי מדומה, שלעתים קרובות ידוע כי הוא נדונייתו של ראש שני, הגולגולת שהולידה אותן בקבר. כך התכשיט אינו אלא החוף המפתה אל ים מסוכן ביותר; הצעיף היפה המכסה יופי הודי; במילה אחת, האמת המדומה שזמנים ערמומיים עוטים כדי ללכוד את החכמים ביותר.”

“ברוח המערבית שמסתובבת ברוהן, על פני ביצות ושדות שבהם הדשא גבוה, היא הולכת סביב החומות. מה החדשות מהמערב, רוח נודדת, מביאה לי הלילה? ראית את בורומיר הגבוה באור ירח או בכוכבים? "ראיתי אותו רוכב על פני שבעה נחלות, על מים רחבים ואפורים; ראיתי אותו הולך בארצות ריקות עד שהשתקע בצללים של הצפון. אחרי זה לא ראיתי אותו יותר. אולי הרוח הצפונית שמעה את קרן בנו של דנאתור." אה, בורומיר! מהחומות הגבוהות צפונה הסתכלתי למרחק, אבל לא באת מארצות ריקות שאין בהם אנשים. מרוח הים הדרומית נושבת מפה, מהחול והסלעים; היא נושאת את קרקועי השחפים ובשער היא מתלוננת. מה החדשות מהדרום, רוח מתנשפת, מביאה לי בערב? איפה עכשיו בורומיר היפה? הוא מתעכב ואני מתאבל. "אל תשאלו היכן הוא גר – כל כך הרבה עצמות שוכבות על החופים הלבנים והשחורים תחת שמים סוערים; רבים עברו את אנדר כדי להגיע לים הזורם. שאלו את הרוח הצפונית מה היא מביאה לי!" אה, בורומיר! מעבר לשער, הדרך הימית נמשכת דרומה, אבל לא באת עם קרקועי השחפים מפה של הים האפור. מרוח הצפון רוכבת משער המלכים, עוברת את המפלים הרועמים, סביב המגדל קוראת קרן רעם. מה החדשות מהצפון, רוח אדירה, מביאה לי היום? מה החדשות על בורומיר האמיץ? הוא רחוק מאוד. "מתחת לאמון האון שמעת את צעקתו. שם נלחם באויבים רבים, מגן שבור, חרב שבורה, נזרקו למים. ראשו גאה, פניו יפות, גופו נרדם; ורורוס, מפלי רורוס הזהב, נשאו אותו על חזהם." אה, בורומיר! מגדל המשמר ימשיך להביט צפונה אל רורוס, מפלי רורוס הזהב, עד סוף הימים.”

“אי אפשר לעצור את הרוח, אבל אפשר ללמוד לעוף.”

“אנחנו אסירי תודה שבאנו לכאן למנוחה, אדוני," אמרה ג'ני. "אתה מבין, אתה לא יודע מה שאר המקום הזה בשבילנו; נכון, ליזי? זה השקט, וזה האוויר.""השקט!" חזר פלדג'בי, בהטיית ראש מזלזלת לעבר שאון העיר. "והאוויר!" הוסיף "פו!" לעשן."אה!" אמרה ג'ני. "אבל זה כל כך גבוה. ואתה רואה את העננים דוהרים מעל הרחובות הצרים, בלי לשים לב אליהם, ואתה רואה את החצים הזהובים המצביעים אל ההרים שבשמיים שממנו בא הרוח, ואתה מרגיש כאילו היית מת."היצורונת הקטנה הביטה למעלה, והחזיקה את ידה השקופה הדקה מורמת."איך אתה מרגיש כשאתה מת?" שאל פלדג'בי, נבוך מאוד."או, כל כך שלווה!" קראה היצורונת הקטנה, מחייכת. "או, כל כך שקטה וכל כך אסירת תודה! ואתה שומע את האנשים החיים, בוכים, ועובדים, וקוראים זה לזה למטה ברחובות הצרים והאפלים, ואתה כאילו כה מרחם עליהם! ואיזו שלשלת נפלה ממך, ואיזו שמחה מוזרה, טובה ועצובה באה עליך!"עיניה נפלו על הזקן, שבידיו שלובות הביט בשקט."הרי רק עכשיו," אמרה היצורונת הקטנה, מצביעה עליו, "דמיינתי שראיתי אותו יוצא מקברו! הוא התאמץ לצאת מן הדלת הנמוכה ההיא, כפוף ושחוק כל כך, ואז הוא עצר את נשימתו ועמד זקוף, והביט סביבו אל השמיים, והרוח נשבה עליו, וחייו למטה באפלה תמו!—עד שנקרא לשוב לחיים," הוסיפה, מביטה סביב אל פלדג'בי במבט הנמוך ההוא של חדות. "למה קראת לו לשוב?" "הוא כבר לקח לו מספיק זמן, בכל מקרה," רטן פלדג'בי."אבל אתה לא מת, אתה יודע," אמרה ג'ני ורן. "רד אל החיים!"נראה שמר פלדג'בי חשב שזו הצעה לא רעה במיוחד, ובהנהון הסתובב. כשריאח הלך בעקבותיו כדי ללוות אותו במורד המדרגות, קראה היצורונת אל היהודי בקול צלול ככסף, "אל תיעלם לזמן רב. חזור, ותהיה מת!" ועדיין, בעוד הם יורדים, שמעו את הקול המתוק הקטן, הולך ונחלש, חצי קורא וחצי שר: "חזור ותהיה מת, חזור ותהיה מת!”

“הבל הבלים! אומר הקוהלת. הבל הבלים! הכול הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא; אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר. לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש. היש דבר שיאמר עליו: ראה, זה חדש הוא? כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה.”

“היא חשבה על הספרות כל השנים הללו (בדידותה, מעמדה, מינהּ ודאי היו לה תירוץ) כעל דבר פראי כהרוח, לוהט כאש, מהיר כברק; דבר תועה, בלתי ניתן לחישוב, פתאומי, והנה, הספרות הייתה ג'נטלמן קשיש בחליפה אפורה המדבר על דוכסיות… ואז הגיעה אורלנדו למסקנה (לאחר שפתחה כחצי תריסר ספרים)… שיהיה זה לא-מדיני עד מאוד לעטוף שטר של עשרה לירות סביב מלקחי הסוכר כשמיס כריסטינה רוזטי באה לתה… אחר כך (הנה היו כחצי תריסר הזמנות לחגוג יובלות במשתה) שהספרות, מאחר שהיא משתתפת בכל הארוחות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומשמינה מאוד; אחר כך (היא הוזמנה לעשרים הרצאות על השפעת זה על זה; התחייה הקלאסית; השרידות הרומנטית, וכותרות אחרות מאותו סוג מושך) שהספרות, מאחר שהיא מאזינה לכל ההרצאות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומתייבשת מאוד; אחר כך (כאן היא נכחה בקבלת פנים שנערכה בידי אצילה) שהספרות, מאחר שהיא לובשת את כל צווארוני הפרווה הללו, מוכרחה להיות הולכת ונעשית מכובדת מאוד; אחר כך (כאן היא ביקרה בחדרו האטום לרעש של קרלייל בצ'לסי) שהגאונות, מאחר שהיא זקוקה לכל הפינוק הזה, מוכרחה להיות הולכת ונעשית עדינה מאוד…”