צ'ארלס דיקנס

“מעולם לא הייתי יכול לעשות את מה שעשיתי בלי הרגלי הדייקנות, הסדר והחריצות, בלי הנחישות לרכז את עצמי בנושא אחד בכל פעם.”

“כך נוהג העולם במשקל שווה! אמר. אין דבר שהוא קשה לו כל כך כמו העוני; ואין דבר שהוא מתיימר לגנות בחומרה כזאת כמו המרדף אחר העושר!”

“כבוד, ואפילו קדושה גם, לפעמים, הם יותר עניין של מעיל ווסט מאשר שחלק מהאנשים מדמיינים”

“זה גורלם של רוב האנשים המתערבבים בעולם, ואף מגיעים אל פריחת חייהם, לרכוש ידידים אמתיים רבים, ולאבדם במהלך הטבע. זה גורלם של כל הסופרים או הכרוניקנים ליצור ידידים דמיוניים, ולאבדם במהלך האמנות. ואף אין זה מלוא היקפן של צרותיהם; שכן נוסף על כך נדרש מהם למסור דין וחשבון עליהם.”

“אם לא היו אנשים רעים, לא היו עורכי דין טובים”

“יש חוכמת הראש, ויש חוכמת הלב.”

“הוא ניגש לעבודה בשיעור ההכנה הזה, לא בלי דמיון למורג'יאנה בארבעים השודדים: מביט בכל הכלים הערוכים לפניו, בזה אחר זה, כדי לראות מה הם מכילים. אמור, מר מ'צ'וקםצ'יילד הטוב. כאשר מן המלאי הרותח שלך תמלא כל צנצנת עד גדותיה, האם אתה סבור שתמיד תהרוג מיד את השודד דמיון האורב בתוכה — או שלעתים רק תקטע את אבריו ותעוות אותו!”

“אבל כאשר החברה היא השם לאותם ג'נטלמנים ונשים חלולים... וכאשר נימוסיה הם אדישות מוצהרת לכל דבר שיכול לקדם או לעכב את המין האנושי, אני חושב שאבדנו באותו מדבר סהרה עצמו, ועדיף שנמצא את הדרך החוצה.”

“אחר כך הוא שתה את כל שארית השרי, ומר האבל שתה את הפורט, והשניים שוחחו (כפי שהבחנתי מאז שהוא מנהג מקובל במקרים כאלה) כאילו היו בני גזע אחר לגמרי מן המנוח, וכאילו היו ידועים לשמצה כאלמותיים.”

“אני חושב שאני מכיר את תענוגות החירות”

“טוב להיות ילדים לפעמים, ולעולם לא טוב יותר מאשר בחג המולד, כאשר הבורא הגדול היה בעצמו ילד.”

“הרהר בברכותיך הנוכחיות, שלכל אדם יש רבות מהן — ולא באסונותיך בעבר, שלכל בני האדם יש כמה מהם.”

“הו, העצבים, העצבים; המסתורין של המכונה הזאת הקרויה אדם! הו, כמה מעט דרוש כדי לערער אותה, יצורים עלובים שכמונו!”

“נניח שהוא חי באווירה של רוע, ושכל מה שראה מן הילדים היה שהם נוצרים במספרים גדולים לשם חורבן ודאי. נניח שלעתים קרובות ראה ילדים עומדים למשפט חגיגי בפני דוכן פלילי, שם הוצגו לעין כול; נניח שידע דרך קבע על כך שהם נכלאים, מוכים, מגורשים, מוזנחים, נזרקים החוצה, מוכשרים בכל דרך שהיא לתלייה, וגדלים כדי להיתלות. נניח שכמעט כל הילדים שראה בחיי יומו בעסקיו היו בעיניו, מטעמים טובים, כמעין דגיגים, שעתידים להתפתח לדגים שיבואו ברשתו,––להיות מועמדים לדין, להיות מוגנים, להיות מושבעים לשקר, להיות נעשים יתומים, להיות מוכים בשד, איכשהו.”

“אי אפשר לדעת עד כמה השפעתו של כל אדם נעים הליכות, ישר-לב ועושה את חובתו מתפשטת אל העולם, אבל אפשר בהחלט לדעת כיצד היא נגעה בך עצמך בדרכה.”

“אני יודע שאינני מגזים, שלא במודע ושלא במתכוון, בדלות משאביי ובקושי חיי... אני יודע זאת, אך אלמלא רחמי האל, יכולתי בנקל להיות, מבחינת כל הטיפול שניתן בי, שודד קטן או נווד.”

“עמלתי קשה על ספרי, מבלי להרשות לו להפריע למילוי המדויק של חובותיי בעיתון; והוא יצא לאור והיה מוצלח מאוד. לא הייתי המום מן השבחים שהדהדו באוזני, אף שהייתי ער להם מאוד, וחשבתי על יצירתי שלי, אין לי ספק, טוב יותר מכפי שחשב עליה כל אדם אחר. תמיד היה זה, לפי תצפיתי בטבע האדם, שאדם שיש לו סיבה טובה כלשהי להאמין בעצמו אינו מתהדר לפני פניהם של אנשים אחרים כדי שהם יאמינו בו. מסיבה זו שמרתי על צניעותי מתוך כבוד עצמי רב; וככל שקיבלתי יותר שבחים, כך השתדלתי יותר להיות ראוי להם.”

“על הבמה, בכל המלודרמות הרצחניות הטובות, נהוג להציג את הסצנות הטראגיות והקומיות בהחלפה סדירה כשכבות האדום והלבן בצד של בייקון מפוספס, מיושן היטב.”

“חלומות הילדות—אגדותיה הקלות כאוויר; עיטוריה החינניים, היפים, האנושיים, הבלתי־אפשריים של העולם שמעבר: כה טוב להאמין בהם פעם, כה טוב לזכור אותם משהתבגרו, שכן הפחותים שבהם מתרוממים למידתה של צדקה גדולה בלב, המתירה לילדים הקטנים לבוא אל תוכה, ולשמור בידיהם הטהורות גן בדרכיה האבניות של העולם הזה”

“יש הרבה ספרים, האין כן, נערי? אמר מר בראונלו, כשהבחין בסקרנות שבה סקר אוליבר את המדפים שהגיעו מן הרצפה עד התקרה. מספר רב, אדוני, השיב אוליבר; מעולם לא ראיתי כל כך הרבה. אתה תקרא בהם אם תתנהג יפה, אמר האדון הזקן בטוב לב; ותאהב זאת יותר מלהביט בחיצוניותם — כלומר, במקרים מסוימים, מפני שיש ספרים שגביהם וכריכותיהם הם החלקים הטובים ביותר שבהם.”