“כשהכול נגמר והלכתי לישון, שכבתי ער והקשבתי לשעון שעל שידת הלילה שלך ולרוח שבחוץ והבנתי שבאמת הגעתי הביתה, שמיטה איתך היא הבית, ומשהו שהתקרב בחשכה נעלם פתאום. הוא לא יכול היה להישאר. הוא גורש. הוא ידע איך לחזור, בזה הייתי בטוח, אבל הוא לא יכול היה להישאר ואני יכולתי באמת להירדם. לבי נסדק מרוב תודה. אני חושב שזו הייתה התודה הראשונה שאי פעם באמת הכרתי. שכבתי שם לצידך והדמעות התגלגלו במורד צדי פניי אל הכרית. אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו ואני אהבתי אותך בכל שנייה שבין לבין. לא אכפת לי אם תביני אותי. הבנה מוערכת יתר על המידה, אבל אף פעם לאף אחד אין מספיק ביטחון. מעולם לא שכחתי כמה בטוח הרגשתי כשהדבר ההוא יצא מן החשכה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←