הרוקי מוראקמי

“המוות משאיר קופסאות של קרם גילוח חצי-משומשות.”

“בימי קדם, אנשים לא היו רק זכר או נקבה, אלא אחד משלושה טיפוסים: זכר/זכר, זכר/נקבה, נקבה/נקבה. במילים אחרות, כל אדם הורכב מן המרכיבים של שני אנשים. כולם היו מרוצים מן הסידור הזה ומעולם לא ממש הקדישו לו מחשבה רבה. אבל אז אלוהים לקח סכין וחתך את כולם לשניים, ישר באמצע. כך שאחרי זה העולם חולק פשוט לזכר ולנקבה, והתוצאה הייתה שאנשים מבלים את זמנם בריצה סביב בניסיון לאתר את החצי השני החסר שלהם.”

“הוא היה קורא רעבתן הרבה יותר ממני, אבל הוא קבע לעצמו כלל שלעולם לא לגעת בספר מאת שום סופר שלא היה מת כבר לפחות 30 שנה. זה הסוג היחיד של ספר שאני יכול לסמוך עליו, הוא אמר. לא שאני לא מאמין בספרות עכשווית, הוא הוסיף, אבל אני לא רוצה לבזבז זמן יקר בקריאת ספר שעדיין לא עבר את טבילת הזמן. החיים קצרים מדי.”

“זה מה שמשמעותו להמשיך לחיות. כשניתנת לאדם תקווה, הוא משתמש בה כדלק, כנקודת ציון לחיים. אי אפשר לחיות בלי תקווה.”

“איבדתי כמה מהחברים שלי כי נעשיתי כל כך מפורסם, אנשים שפשוט הניחו שעכשיו אהיה שונה. הרגשתי כאילו כולם שונאים אותי. זו התקופה האומללה ביותר בחיי.”

“אבי שייך לדור שלחם במלחמה בשנות הארבעים. כשהייתי ילד אבי סיפר לי סיפורים — לא רבים, אבל זה היה חשוב לי מאוד. רציתי לדעת מה קרה אז, לדור של אבי. זה סוג של ירושה, הזיכרון של זה.”

“להיות קשוח בפני עצמו זה לא דבר רע. כשמביטים אחורה, רואה שהייתי רגיל להיות חזק ולא ניסיתי להבין את החלשים. הייתי רגיל להיות בר מזל ולא ניסיתי להבין את המוחרים. הייתי בריא ולא ניסיתי להבין את הכאב של החולים. כשפגשתי מישהו בבעיה, מישהו משותק מהאירועים, חשבתי שזה באשמתו – הוא לא ניסה מספיק. מי שמתלונן היה פשוט עצלן. ההשקפה שלי על החיים הייתה איתנה, פרגמטית, אבל חסרה חום אנושי. ואף אחד סביבי לא ציין זאת.”

“שום אמת אינה יכולה לרפא את הצער שאנו חשים מאובדן אדם אהוב. שום אמת, שום כנות, שום כוח, שום טוב לב אינם יכולים לרפא את הצער הזה. כל מה שאנו יכולים לעשות הוא לעבור אותו עד סופו וללמוד ממנו משהו, אבל מה שנלמד לא יסייע לנו להתמודד עם הצער הבא שיבוא אלינו בלי אזהרה.”

“סופר בר מזל יכול לכתוב אולי כתריסר רומנים בחייו.”

“ובכן, בסופו של דבר, ברגע שאתה נעשה יתום, אתה יתום עד יום מותך. אני ממשיך לחלום את אותו חלום. אני בן שבע ושוב יתום. לגמרי לבד, בלי מבוגרים בסביבה שידאגו לי. זה ערב, והאור דועך, והלילה לוחץ פנימה. זה תמיד אותו הדבר. בחלום אני תמיד חוזר להיות בן שבע. תוכנה כזאת אי אפשר להחליף ברגע שהיא מזוהמת.”

“אני יודע עד כמה ספרות בדיונית חשובה לי, כי אם אני רוצה לבטא את עצמי, אני חייב להמציא סיפור. יש אנשים שקוראים לזה דמיון. בעיניי, זה לא דמיון. זו פשוט דרך להתבונן.”

“אתה מפחד מדמיון. ואפילו יותר מפחד מחלומות. מפחד מהאחריות שמתחילה בחלומות. אבל אתה חייב לישון, וחלומות הם חלק מהשינה. כשאתה ער אתה יכול לדכא את הדמיון. אבל אתה לא יכול לדכא חלומות.”

“אתה יודע מה אני חושבת? היא אומרת. הזיכרונות של אנשים הם אולי הדלק שהם שורפים כדי להישאר בחיים. אם לזיכרונות האלה יש איזושהי חשיבות ממשית או לא, זה לא משנה בכל הנוגע לתחזוקת החיים. כולם בסך הכול דלק. מודעות פרסומת בעיתון, ספרי פילוסופיה, תמונות גסות במגזין, חבילה של שטרות של עשרת אלפים ין: כשמאכילים בהם את האש, כולם בסך הכול נייר. האש לא חושבת, אה, זה קאנט, או אה, זו מהדורת הערב של יומיורי, או ציצים יפים, בזמן שהיא בוערת. בשביל האש, הם לא יותר מפיסות נייר. זה בדיוק אותו הדבר. זיכרונות חשובים, זיכרונות לא כל כך חשובים, זיכרונות חסרי תועלת לחלוטין: אין שום הבחנה—כולם בסך הכול דלק.”

“זעקתה הייתה צליל האורגזמה העצוב ביותר ששמעתי אי פעם.”

“אמנים הם אלה שיכולים להתחמק מן המלל המיותר.”

“כל מי שמתאהב מחפש את החלקים החסרים של עצמו. לכן כל מי שאוהב נעשה עצוב כשהוא חושב על אהובו. זה כמו לחזור ולהיכנס לחדר שיש לך ממנו זיכרונות חמים, חדר שלא ראית זמן רב.”

“אבל עדיין," אמרה איוומי, "נראה לי שהעולם הזה סובל מחוסר חזק של היגיון וחסד." "אולי את צודקת," אמרה אואמאמה, "אבל כבר מאוחר להחליף אותו באחר."”

“המציאות נוצרת מתוך בלבול וסתירה, ואם אתה מוציא את המרכיבים האלה, אתה כבר לא מדבר על המציאות. ייתכן שתחשוב ש—על ידי היצמדות לשפה וללוגיקה שנראית עקבית—אתה מסוגל להוציא את אותו היבט של המציאות, אבל הוא תמיד יארוב לך, מוכן לנקום את נקמתו.”

“עם הקנאה, טפיל משתרש בלבך. הוא נעשה לסרטן שאוכל את נשמתך.”

“זה החלום שלי. הוא תמיד אותו דבר. תמיד. כל פרט קטן. ובכל פעם שיש לי אותו, הוא מפחיד בדיוק כמו בפעם הקודמת.(…)הוא כל כך ממשי, שאני מרגיש כאילו כבר מתתי מאות פעמים.”