“כמובן, לאדם כה מודרני כמוני, ״Enfant de mon siècle״, עצם המבט בעולם יהיה תמיד מקסים. אני רועד מהנאה כשאני חושב שביום עצמו שבו אצא מן הכלא יפרחו גם עץ השרשרת והלילך בגנים, ושאראה את הרוח מעוררת ליופי חסר מנוחה את הזהב המתנודד של האחד, ומניעה את האחר להטיל את הסגול החיוור של נוצותיו, כך שכל האוויר יהיה לי ערביה. לינאוס כרע על ברכיו ובכה מרוב שמחה כאשר ראה לראשונה את מרחב האברש הארוך של איזה רמה אנגלית, שהצהיב ממטאטאי הזהב הארומטיים של הקולית המצויה; ואני יודע שלמעני, שלגביו פרחים הם חלק מן התשוקה, יש דמעות הממתינות בעלי הכותרת של איזו ורד. כך היה הדבר תמיד עמי מאז ילדותי. אין ולו צבע אחד החבוי בגביעו של פרח, או בקימורו של קונכייה, אשר טבעי אינו משיב לו, מתוך איזו הזדהות דקה עם נשמת הדברים עצמה. כמו גוטייה, תמיד הייתי אחד מאלה ״pour qui le monde visible existe.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←