רוח

“אני די בסדר. גם המשפחה, וגם הבנים, חוץ מאיזה פריחה כזאת שמסתובבת בבית הספר, וממש מורידה להם את התיאבון. אבל אין רע בלי טוב; זה מה שאני תמיד אומר כשאותם נערים לוקים בביקור. ביקור, אדוני, הוא מנת חלקה של התמותה. התמותה עצמה, אדוני, היא ביקור. העולם מלא וגדוש בביקורים; ואם נער מתרעם על ביקור ומטריד אותך ברעש שלו, צריך לתת לו מכה בראש. זה, זה לפי הכתוב בכתבי הקודש.”

“זה מה שאני חושבת, מר ציפור-הרוח המתפתלת, אמרה מיי קאסהארה. לכל אחד נולדים עם איזה דבר שונה בלב ליבת הקיום שלו. והדבר הזה, מה שלא יהיה, נעשה כמו מקור חום שמפעיל כל אדם מבפנים. גם לי יש אחד, כמובן. כמו לכל אחד אחר. אבל לפעמים הוא יוצא משליטה. הוא מתנפח או מתכווץ בתוכי, וזה מטלטל אותי. מה שהייתי באמת רוצה לעשות הוא למצוא דרך להעביר את התחושה הזאת לאדם אחר. אבל נראה שאני לא מצליחה לעשות את זה. הם פשוט לא מבינים. כמובן, ייתכן שהבעיה היא שאני לא מסבירה את זה טוב מאוד, אבל אני חושבת שזה בגלל שהם לא מקשיבים טוב מאוד. הם מעמידים פנים שהם מקשיבים, אבל בעצם לא. אז לפעמים אני מתרגשת מאוד, ואני עושה כמה דברים מטורפים.”

“השפה הפוליטית... נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהעניק מראית עין של מוצקות לרוח רפאים טהורה.”

“אבל רוב האנשים די טיפשים ומבזבזים את חייהם. האם לא ראית זאת? האם לא הבטת מטה מן הסוס אל עיר וחשבת עד כמה היא דמתה לקן נמלים, מלא יצורים עיוורים שחושבים שעולמם הפעוט והיומיומי הוא המציאות? אתה רואה את החלונות המוארים, ומה שאתה רוצה לחשוב הוא שאולי יש מאחוריהם סיפורים מעניינים רבים, אבל מה שאתה יודע הוא שבאמת יש שם רק נשמות משעממות, משעממות, צרכניות גרידא של מזון, שחושבות שהאינסטינקטים שלהן הם רגשות ושחייהן הזעירים חשובים יותר מלחישת רוח. הזוהר הכחול היה חסר תחתית. נדמה היה שהוא שואב את מחשבותיה שלה מתוך מוחה. 'לא,' לחשה סוזן, 'לא, מעולם לא חשבתי כך.' המוות קם בפתאומיות ופנה משם. ייתכן שתמצא שזה עוזר, אמר.”

“החסד יפגוש אותך בעמק, ושירתו תישא אותך הביתה על כנפי הרוח אל שמיים אחרים, מלאי יופי אתריאלי הנפרש ואהבה נצחית”

“אנחנו לא יכולים להנחית את הרוח, אך אפשר להסתגל למה שיש לנו.”

“בדרך כלל, המהום העולה מפריז ביום הוא העיר המדברת; בלילה היא העיר נושמת; אך כאן היא העיר שרה. הקשב, אם כן, למקהלת מגדלי הפעמונים הזאת - המפוזרת על פני הכול, המהום של חצי מיליון נפשות - הקינה הנצחית של הנהר - האנחה האינסופית של הרוח - הרביעייה הרצינית והרחוקה של ארבעת היערות המוצבים על הגבעות, במרחק, כצינורות עוגב עצומים - המעמעמת לאור-חצי את כל מה שבצלצול המרכזי, שאחרת היה חד מדי או צורם מדי; ואז אמור אם אתה יודע על דבר כלשהו בעולם העשיר יותר, השמח יותר, הזהוב יותר, המסנוור יותר, מן המהומה הזאת של פעמונים וצלצולים - הכבשן הזה של המוזיקה - אלפי הקולות הברונזיים הללו, שכולם שרים יחד בחלילי אבן בני שלוש מאות רגל גובה, מן העיר הזאת שאינה אלא תזמורת אחת - מן הסימפוניה הזאת השואגת כסערה.”

“כאילו נכנסה אל תוך אגדה, כאילו לא הייתה אלא מילים הזוחלות על פני דף יבש, או כאילו נעשתה אותו דף עצמו, אותה משטח שעליו ייכתב סיפורה ושעל פניו נשבה רוח חמה וחסרת רחמים, ההופכת את גופה לפפירוס, את עורה לקלף, את נשמתה לנייר.”

“אבא, הם אי־פעם יחזרו? לא. וגם כן. אבא תחב את המפוחית שלו. לא, לא הם. אבל כן, אנשים אחרים כמוהם. לא בקרנבל. אלוהים יודע באיזו צורה הם יבואו בפעם הבאה. אבל בזריחה, בצהריים, או לכל המאוחר, בשקיעה מחר, הם יופיעו. הם בדרך. אוי, לא, אמר ויל. אוי, כן, אמר אבא. אנחנו צריכים להיזהר כל שארית חיינו. הקרב רק התחיל. הם נעו לאט סביב הקרוסלה. איך הם ייראו? איך נדע מי הם? למה, אמר אבא בשקט, אולי הם כבר כאן. שני הבנים הביטו סביב במהירות. אבל היו שם רק האחו, המכונה, והם עצמם. ויל הביט בג'ים, באביו, ואז למטה אל גופו שלו ואל ידיו. הוא הרים את מבטו אל אבא. אבא הנהן פעם אחת, בכובד ראש, ואז הנהן אל הקרוסלה, ועלה עליה, ונגע במוט פליז. ויל עלה לידו. ג'ים עלה ליד ויל. ג'ים ליטף רעמת סוס. ויל טפח על כתפי סוס. המכונה הגדולה נטתה ברכות בגאות ובשפל של הלילה. רק שלוש פעמים סביב, קדימה, חשב ויל. היי. רק ארבע פעמים סביב, קדימה, חשב ג'ים. ילד. רק עשר פעמים סביב, אחורה, חשב צ'רלס האלוויי. אלוהים. כל אחד קרא את מחשבותיו בעיני האחר. כמה קל, חשב ויל. רק הפעם הזאת, חשב ג'ים. אבל אז, חשב צ'רלס האלוויי, ברגע שמתחילים, תמיד חוזרים. עוד סיבוב ועוד סיבוב. ואחרי זמן מה, תציע סיבובים לחברים, ועוד חברים, עד שלבסוף... המחשבה הכתה בכולם באותו רגע שקט. ...לבסוף אתה מוצא את עצמך בעל הקרוסלה, שומר המוזרים... בעלים, למשך חלק זעיר של הנצח, של מופעי הקרנבל האפל הנודד.... אולי, אמרו עיניהם, הם כבר כאן.”

“אם ברצונך לרדוף אחר אינסופיות האמת, עליך להפוך את עצמך לעניו כאפר ונמרץ כרוח.”

“שמחו בנצנוצי אפר הלילה הזה, הנוצצים לנשיכת הכסף המתובל של הירח על עור החשכה, אוהבים את הלילה יותר הסערה מתחילה לפתוח את דלת רוח הקור”

“איך נראה היה אפריקה היום אם כל המשאבים המופנים לפתרון סכסוכים הושקעו בבניית תחנות כוח ובשיפור יכולת השקיה? לא נוכל לקדם את שלומם שלנו? מה אנחנו עושים כדי להתמקד באמיתות באנרגיות ירוקות כמו רוח וסולאר?”

“לשווא מנסים לבעוט ברוח.”

“צאו היום לטיול גילוי כדי למצוא מה חסר בחייכם. יש שלווה בלחישת הרוח, תקווה בשמש המחייכת מאחורי העננים, כוח בכל צעד קדימה. אתם יכולים לעשות את זה!”

“היה גמיש כמו עצים; כשהרוח נושבת התכופף, אך אל תישבר.”

“אמת, אני מדבר על חלומות, שהן ילדי מוח ריק, שנולדו מרק דמיון, דק כקול, ומשתנים יותר מהר מהרוח שמחבקת את קוטב הצפון הקפוא, וכשזועמת נודדת לדרום הטל.”

“אם הרוח מלטפת אותך, אל תתלונן; היא מלטפת את כולם.”

“יום אחד לפני שנים רבות הלך אדם לאורכו ועמד בצליל האוקיינוס על חוף קר וחסר שמש ואמר, אנחנו צריכים קול שיקרא מעבר למים, שיזהיר ספינות; אני אעשה אחד. אני אעשה קול כמו כל הזמן כולו וכל הערפל שהיה אי פעם; אני אעשה קול שהוא כמו מיטה ריקה לצידך כל הלילה, וכמו בית ריק כשאתה פותח את הדלת, וכמו עצים בסתיו בלי עלים. צליל כמו הציפורים העפות דרומה, בוכות, וצליל כמו רוח נובמבר והים על החוף הקשה והקר. אני אעשה צליל שהוא כל כך בודד שאיש לא יוכל להחמיץ אותו, שמי שישמע אותו יבכה בנפשו, ואח ייראה חם יותר, והימצאות בפנים תיראה טובה יותר לכל מי שישמע אותו בעיירות הרחוקות. אני אעשה לי צליל ומכשיר, ויקראו לו קרן ערפל, ומי שישמע אותו ידע את עצבות הנצח ואת קוצר החיים. קרן הערפל נשפה.”

“וכמובן אני כל הזמן בעיתונות. כל כך הרבה ספרים נכתבו עליי; אל תוך האוויר הדליל, למעלה באוויר, חלף עם הרוח-”

“אל הרוח פאבוניוס הזהיר אותו בקרואטיה: אם תיתן לכעס שלך לשלוט בך… גורלך יהיה עצוב אף יותר משלי. אבל איך יכול היה גורלו להיות משהו מלבד עצוב? אפילו אם ישרוד את המסע הזה, הוא יצטרך לעזוב את שני המחנות לנצח. זו הייתה הדרך היחידה שבה ימצא שלווה. הוא קיווה שיש אפשרות אחרת – בחירה שלא תכאיב כמו מימי הפלגטון – אבל הוא לא הצליח לראות כזו.”