“אבא, הם אי־פעם יחזרו? לא. וגם כן. אבא תחב את המפוחית שלו. לא, לא הם. אבל כן, אנשים אחרים כמוהם. לא בקרנבל. אלוהים יודע באיזו צורה הם יבואו בפעם הבאה. אבל בזריחה, בצהריים, או לכל המאוחר, בשקיעה מחר, הם יופיעו. הם בדרך. אוי, לא, אמר ויל. אוי, כן, אמר אבא. אנחנו צריכים להיזהר כל שארית חיינו. הקרב רק התחיל. הם נעו לאט סביב הקרוסלה. איך הם ייראו? איך נדע מי הם? למה, אמר אבא בשקט, אולי הם כבר כאן. שני הבנים הביטו סביב במהירות. אבל היו שם רק האחו, המכונה, והם עצמם. ויל הביט בג'ים, באביו, ואז למטה אל גופו שלו ואל ידיו. הוא הרים את מבטו אל אבא. אבא הנהן פעם אחת, בכובד ראש, ואז הנהן אל הקרוסלה, ועלה עליה, ונגע במוט פליז. ויל עלה לידו. ג'ים עלה ליד ויל. ג'ים ליטף רעמת סוס. ויל טפח על כתפי סוס. המכונה הגדולה נטתה ברכות בגאות ובשפל של הלילה. רק שלוש פעמים סביב, קדימה, חשב ויל. היי. רק ארבע פעמים סביב, קדימה, חשב ג'ים. ילד. רק עשר פעמים סביב, אחורה, חשב צ'רלס האלוויי. אלוהים. כל אחד קרא את מחשבותיו בעיני האחר. כמה קל, חשב ויל. רק הפעם הזאת, חשב ג'ים. אבל אז, חשב צ'רלס האלוויי, ברגע שמתחילים, תמיד חוזרים. עוד סיבוב ועוד סיבוב. ואחרי זמן מה, תציע סיבובים לחברים, ועוד חברים, עד שלבסוף... המחשבה הכתה בכולם באותו רגע שקט. ...לבסוף אתה מוצא את עצמך בעל הקרוסלה, שומר המוזרים... בעלים, למשך חלק זעיר של הנצח, של מופעי הקרנבל האפל הנודד.... אולי, אמרו עיניהם, הם כבר כאן.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←