“היא חשבה על הספרות כל השנים הללו (בדידותה, מעמדה, מינהּ ודאי היו לה תירוץ) כעל דבר פראי כהרוח, לוהט כאש, מהיר כברק; דבר תועה, בלתי ניתן לחישוב, פתאומי, והנה, הספרות הייתה ג'נטלמן קשיש בחליפה אפורה המדבר על דוכסיות… ואז הגיעה אורלנדו למסקנה (לאחר שפתחה כחצי תריסר ספרים)… שיהיה זה לא-מדיני עד מאוד לעטוף שטר של עשרה לירות סביב מלקחי הסוכר כשמיס כריסטינה רוזטי באה לתה… אחר כך (הנה היו כחצי תריסר הזמנות לחגוג יובלות במשתה) שהספרות, מאחר שהיא משתתפת בכל הארוחות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומשמינה מאוד; אחר כך (היא הוזמנה לעשרים הרצאות על השפעת זה על זה; התחייה הקלאסית; השרידות הרומנטית, וכותרות אחרות מאותו סוג מושך) שהספרות, מאחר שהיא מאזינה לכל ההרצאות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומתייבשת מאוד; אחר כך (כאן היא נכחה בקבלת פנים שנערכה בידי אצילה) שהספרות, מאחר שהיא לובשת את כל צווארוני הפרווה הללו, מוכרחה להיות הולכת ונעשית מכובדת מאוד; אחר כך (כאן היא ביקרה בחדרו האטום לרעש של קרלייל בצ'לסי) שהגאונות, מאחר שהיא זקוקה לכל הפינוק הזה, מוכרחה להיות הולכת ונעשית עדינה מאוד…”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←