קלינטון סקוט לואיס

“... תמיד מצאתי שתקופות השפל של התנודה האנושית מספקות הזדמנות מצוינת לכל הפיתויים החושניים, ובייחוד לאלה של המין. הדבר עשוי להפתיע אותך, מפני שכמובן יש יותר אנרגיה גופנית, ולכן גם תיאבון פוטנציאלי גדול יותר, בתקופות השיא; אך עליך לזכור שכוחות ההתנגדות אז גם הם בשיאם. הבריאות והמרץ שאותם אתה... מנצל כדי לעורר תאווה יכולים גם... בקלות רבה לשמש לעבודה או למשחק או למחשבה או לשמחה תמימה. להתקפה יש סיכוי טוב בהרבה להצליח כשהעולם הפנימי כולו של האיש קודר וקר וריק. ויש גם לציין שמיניות השפל שונה בעדינות באיכותה מזו של השיא - הרבה פחות סביר שתוביל ל... "להיות מאוהב", והרבה יותר קל שתיגרר אל סטיות, והרבה פחות... נדיבה ובעלת דמיון ואפילו רוחנית... כך גם לגבי תשוקות אחרות של הבשר. הרבה יותר סביר שתהפוך [א]יש לשיכור גמור אם תלחץ עליו לשתות כמשכך כאשר הוא קהה ועייף... מאשר... כאשר הוא שמח...”

“יש סוג של אושר ופליאה שגורם לך להיות רציני. הוא טוב מכדי לבזבז אותו על בדיחות.”

“היא עשתה יופי סביב כל אשר סביבה. כשהיא דרכה על בוץ, הבוץ היה יפה; כשהיא רצה בגשם, הגשם היה כסף. כשהיא הרימה קרפדה — הייתה לה, כך חשבתי, אהבה מוזרה ומבשרת רעות ביותר לכל מיני בהמות — הקרפדה נעשתה יפה.”

“אין לי שום חובה להיות חבר של איש, ואף לאף אדם בעולם אין חובה להיות חבר שלי. אין תביעות, אין צל של הכרח. ידידות אינה הכרחית, כמו הפילוסופיה, כמו האמנות, כמו היקום עצמו (שהרי אלוהים לא היה זקוק לברוא). אין לה ערך הישרדותי; אדרבה, היא אחד מאותם דברים המעניקים ערך להישרדות.”

“היה בטוח שהפנים והחוץ של ייחודך אינם בגדר תעלומה בעיניו; וביום מן הימים הם לא יהיו עוד תעלומה גם לך... אלוהים ייראה לכל נפש כאהבתה הראשונה, מפני שהוא אהבתה הראשונה. מקומך בגן עדן ייראה כאילו נועד לך ולך בלבד, מפני שנועדת לו—נועדת לו תך אחר תך, כשם שכפפה נעשית ליד.”

“אבל שני המעגלים האלה, ובייחוד נקודת המגע ביניהם, הם בדיוק הדבר שאני מתאבל עליו, מתגעגע אליו, מורעב לו. אתה אומר לי ״היא ממשיכה הלאה״. אבל לבי וגופי זועקים, חזרי, חזרי. היי מעגל, הנוגע במעגל שלי במישור הטבע. אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אני יודע שהדבר שאני רוצה הוא בדיוק הדבר שלעולם לא אוכל לקבל.”

“איננו פוגשים אנשים רגילים בחיינו.”

“האם לא חברות לכל החיים נולדות ברגע שבו סוף סוף פוגשים אדם אחר שיש לו רמז (אפילו חלש ולא בטוח) של אותו משהו שהייתה לך תשוקה מולדת אליו, ושמתחת לשטף של רצונות אחרים ובכל השקטים הזמניים בין התשוקות הרועשות, לילה ויום, שנה אחרי שנה, מילדות ועד זקנה, אתה מחפש, צופה, מקשיב? מעולם לא היה לך.”

“הישן התייחס אל תלמידיו כפי שציפורים בוגרות מתייחסות אל ציפורים צעירות כשהן מלמדות אותן לעוף; החדש מתייחס אליהם יותר כפי שמגדל העופות מתייחס אל ציפורים צעירות — מעצב אותן כך או כך למטרות שהציפורים אינן יודעות עליהן דבר. במילה אחת, הישן היה מעין העברה מדור לדור — בני אדם המעבירים גבריות לבני אדם; החדש הוא בסך הכול תעמולה.”

“אלוהים מאפשר לנו לחוות את נקודות השפל של החיים כדי ללמד אותנו לקחים שלא היינו יכולים ללמוד בשום דרך אחרת”

“האדם המשכיל, כמעט בלי לשים לב, רואה את ההווה כמשהו שצומח מפרספקטיבה של מאות שנים. במוחות של המאזינים שלי ב-RAF הפרספקטיבה הזאת פשוט לא הייתה. הרגיש לי שהם לא באמת מאמינים שיש לנו ידע אמין על האדם ההיסטורי. אבל זה היה לעיתים משולב באמונה שאנחנו יודעים המון על האדם הפרהיסטורי – כנראה כי האדם הפרהיסטורי מסווג כ"מדע" (אמין) בעוד שנפוליאון או יוליוס קיסר מסווגים כ"היסטוריה" (לא אמינה).”

“... כמה מאות שנים קודם לכן... בני האדם עדיין ידעו היטב למדי מתי דבר הוכח ומתי לא; ואם הוא הוכח, הם אכן האמינו בו. הם עדיין קישרו חשיבה עם עשייה והיו מוכנים לשנות את אורח חייהם כתוצאה משרשרת של היגיון. אבל עם העיתונות השבועית ונשק דומה אחר, שינינו במידה רבה את זה... האדם הורגל, מאז שהיה ילד, לכך שתריסר פילוסופיות שאינן מתיישבות זו עם זו ירקדו יחד בתוך ראשו. הוא אינו חושב על דוקטרינות בראש ובראשונה כעל "אמיתיות" או "שקריות," אלא כעל "אקדמיות" או "מעשיות," "מיושנות" או "עכשוויות," "מקובלות" או "חסרות רחמים." ז'רגון, לא טיעון, הוא בעל בריתך הטוב ביותר במניעתו מן הכנסייה. אל תבזבז זמן בניסיון לגרום לו לחשוב שהמטריאליזם הוא אמיתי! גרום לו לחשוב שהוא חזק או נוקשה או אמיץ - שהוא הפילוסופיה של העתיד. זה מסוג הדברים שמעניינים אותו.”

“אנו מנסים, כשאנו מתעוררים, להניח את היום החדש לרגלי אלוהים; בטרם סיימנו להתגלח, הוא נעשה ליום שלנו, וחלקו של אלוהים בו מורגש כמס שעלינו לשלם מכיסנו ה״שלנו״, ניכוי מן הזמן שאמור, כך אנו חשים, להיות ״שלנו״. אדם מתחיל עבודה חדשה בתחושת ייעוד, ואולי, במשך השבוע הראשון, עדיין שומר את מילוי הייעוד כמטרתו, ולוקח את ההנאות והכאבים מידו של אלוהים, כפי שבאו, כ״מקריות״. אבל בשבוע השני הוא מתחיל ״להכיר את החבלים״: עד השבוע השלישי, הוא חצב מן העבודה כולה את תוכניתו שלו לעצמו בתוך אותה עבודה, וכאשר הוא יכול לרדוף אחריה הוא חש שהוא מקבל לא יותר מן המגיע לו, וכאשר אינו יכול, שהוא נתקל בהתערבות.”

“זה עניין רציני לחיות בחברה של אלים ואלות אפשריים, לזכור שהאדם הכי משעמם שאתה מדבר איתו היום יכול יום אחד להיות יצור שהיית נוטה לשתחוות לו, או לחלופין זוועה ושחיתות שאתה רואה רק בחלום. כל היום אנחנו, במידה כלשהי, מסייעים זה לזה להגיע לאחת משתי היעדים האלה. באור האפשרויות המדהימות האלה, ובזהירות ובהוד המגיעות להם, צריך לנהל את כל הקשרים שלנו – חברות, אהבות, משחקים, פוליטיקה. אין אנשים רגילים. מעולם לא דיברת עם בן-אדם פשוט. אומות, תרבויות, אמנויות, ציוויליזציות – כולם בני תמותה, וחייהם אלינו כמו חיי זבוב. אבל אנחנו מתעסקים עם נצחיים – נצחיים נוראים או נצחיים זוהרים – בצחוק, בעבודה, בנישואין, בהתעלמות ובניצול.”

“אנו עשויים להתעלם, אך איננו יכולים להתחמק בשום מקום מנוכחותו של אלוהים. העולם צפוף בו. הוא הולך בכל מקום באלמוניות.”

“כל עוד הוא שומר מבחוץ על הרגלי הנצרות, אפשר לגרום לו לחשוב שהוא רק קיבל כמה חברים חדשים ובילויים, אבל הרוח שלו נשארת כמעט אותו דבר... ובזמן שהוא חושב כך, אנחנו לא מתמודדים עם חרטה מפורשת של חטא ברור ומוכר, אלא רק עם תחושה מעורפלת, אם כי לא נוחה, שהוא לא מתנהל טוב לאחרונה. תחושה מעומעם זו דורשת טיפול עדין. אם היא תתחזק יותר מדי, היא עלולה להעיר אותו... ואם נדכא אותה לגמרי, מאבדים אלמנט שיכול לשמש לטובתנו. אם מרישים את התחושה הזאת לחיות, אבל לא נותנים לה להפוך לבלתי ניתנת להתנגדות ולפרוח לחרטה אמיתית, היא עושה דבר אחד יקר ערך – היא מגבירה את ההתנגדות של המטופל לחשוב על האויב. כמעט כל בני האדם מרגישים חוסר רצון כזה ברוב הזמן; אבל כשמחשבה על האויב מחייבת להתמודד עם ענן ערפל של אשמה חצי מודעת, ההתנגדות מתעצמת פי עשר... במצב הזה המטופל לא יימנע, אלא יתחיל לאהוב פחות את חובותיו הדתיות... הוא ירצה שהתפילות שלו יהיו לא מציאותיות, כי הוא יפחד יותר מכל מגע אפקטיבי עם האויב.”

“כאשר היא חצתה לראשונה את העולם היבש והמאובק שמוחו אכלס, היא הייתה כגשם אביב; בפתיחתו את עצמו אליו הוא לא טעה. הוא טעה רק בכך שהניח כי הנישואים, כשלעצמם, הקנו לו או כוח או זכות לנכס לעצמו את הרעננות הזאת. כפי שראה עתה, אפשר היה באותה מידה לחשוב שאפשר לקנות שקיעה על ידי קניית השדה שממנו רואים אותה.”

“היעדרה דומה לשמיים, הפרושים מעל הכול. אבל לא, זה לא מדויק לגמרי. יש מקום אחד שבו היעדרה מגיע אליי באופן מקומי, וזה מקום שאיני יכול להימנע ממנו. כוונתי לגופי שלי. הייתה לו חשיבות שונה כל כך בעודו גופו של אהובה של ה'. עכשיו הוא כמו בית ריק.”

“הקבר והדימוי הם באותה מידה חוליות המקשרות אל הבלתי ניתן להשבה וסמלים לבלתי ניתן לדמיון”

“אבל, קודם כול, זכרו, זכרו, זכרו את הסימנים. אמרו אותם לעצמכם כשאתם מתעוררים בבוקר וכשאתם שוכבים לישון בלילה, וכשאתם מתעוררים באמצע הלילה. וכל דבר מוזר שיארע לכם, אל תתנו לשום דבר להסיט את דעתכם מללכת בעקבות הסימנים. ושנית, אני מזהיר אתכם. כאן, על ההר, דיברתי אליכם בבירור: לא אעשה זאת לעיתים קרובות בנרניה. כאן, על ההר, האוויר צלול וגם דעתכם צלולה; ככל שתירדו אל נרניה, האוויר יתעבה. היזהרו מאוד שלא יבלבל את דעתכם. והסימנים שלמדתם כאן לא ייראו כלל כפי שתצפו שייראו, כשאתם תפגשו בהם שם. לכן חשוב כל כך לדעת אותם בעל פה ולא לשים לב למראית עין. זכרו את הסימנים והאמינו בסימנים. שום דבר אחר אינו חשוב.”