“אנחנו אסירי תודה שבאנו לכאן למנוחה, אדוני," אמרה ג'ני. "אתה מבין, אתה לא יודע מה שאר המקום הזה בשבילנו; נכון, ליזי? זה השקט, וזה האוויר.""השקט!" חזר פלדג'בי, בהטיית ראש מזלזלת לעבר שאון העיר. "והאוויר!" הוסיף "פו!" לעשן."אה!" אמרה ג'ני. "אבל זה כל כך גבוה. ואתה רואה את העננים דוהרים מעל הרחובות הצרים, בלי לשים לב אליהם, ואתה רואה את החצים הזהובים המצביעים אל ההרים שבשמיים שממנו בא הרוח, ואתה מרגיש כאילו היית מת."היצורונת הקטנה הביטה למעלה, והחזיקה את ידה השקופה הדקה מורמת."איך אתה מרגיש כשאתה מת?" שאל פלדג'בי, נבוך מאוד."או, כל כך שלווה!" קראה היצורונת הקטנה, מחייכת. "או, כל כך שקטה וכל כך אסירת תודה! ואתה שומע את האנשים החיים, בוכים, ועובדים, וקוראים זה לזה למטה ברחובות הצרים והאפלים, ואתה כאילו כה מרחם עליהם! ואיזו שלשלת נפלה ממך, ואיזו שמחה מוזרה, טובה ועצובה באה עליך!"עיניה נפלו על הזקן, שבידיו שלובות הביט בשקט."הרי רק עכשיו," אמרה היצורונת הקטנה, מצביעה עליו, "דמיינתי שראיתי אותו יוצא מקברו! הוא התאמץ לצאת מן הדלת הנמוכה ההיא, כפוף ושחוק כל כך, ואז הוא עצר את נשימתו ועמד זקוף, והביט סביבו אל השמיים, והרוח נשבה עליו, וחייו למטה באפלה תמו!—עד שנקרא לשוב לחיים," הוסיפה, מביטה סביב אל פלדג'בי במבט הנמוך ההוא של חדות. "למה קראת לו לשוב?" "הוא כבר לקח לו מספיק זמן, בכל מקרה," רטן פלדג'בי."אבל אתה לא מת, אתה יודע," אמרה ג'ני ורן. "רד אל החיים!"נראה שמר פלדג'בי חשב שזו הצעה לא רעה במיוחד, ובהנהון הסתובב. כשריאח הלך בעקבותיו כדי ללוות אותו במורד המדרגות, קראה היצורונת אל היהודי בקול צלול ככסף, "אל תיעלם לזמן רב. חזור, ותהיה מת!" ועדיין, בעוד הם יורדים, שמעו את הקול המתוק הקטן, הולך ונחלש, חצי קורא וחצי שר: "חזור ותהיה מת, חזור ותהיה מת!”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←