“בחדות שוטף הרוח המאיימת על פני הצפצפות המתכופפות, שנשארו ערומות זה עתה, והסרטים האפלים של הארובות פונים מטה; מצליפים בהם משבי אוויר. כרזות קרועות מתנפנפות; בקור נשמעים הד המה של החשמליות וטרטר הפרסות, והפקידים הממהרים אל התחנה מביטים, רועדים, מעל הגגות המזרחיים, חושבים, כל אחד, הנה בא החורף! אלוהים, הלוואי שאשמור על משרתי השנה! ובקדרות, כשהקור חודר מבעדם אל קרביהם כחנית קפואה, הם חושבים על שכר דירה, ארנונה, כרטיסי עונה, ביטוח, פחם, משכורתה של המשרתת, מגפיים, חשבונות בית הספר והתשלום הבא על שתי המיטות התאומות מ-Drage's. כי אם בימי קיץ של חוסר זהירות בחורשות אשרתורת זנינו, כעת, בתשובה, כשהרוחות נושבות קרות, כורעים אנו לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל-הכסף, השולט בנו בדם וביד ובמוח, הנותן את הגג שעוצר את הרוח, ובהעניקו, לוקח שוב; המציץ בקנאה ובדריכות אל מחשבותינו, חלומותינו, דרכינו הסודיות, הבוחר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומשרטט את דפוס ימינו; המקרר את כעסנו, מרסן את תקוותנו. וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, התובע כמס מִנחה אמונה שבורה, עלבונות מתקבלים, שמחות מושתקות; הכובל בשלשלאות את שנינותו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המרחיק, בין האוהב ובין כלתו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←