דאגלס קאפלנד

“היקום מגיש לך הזדמנויות במשך זמן מה, ואם אתה לא לוקח אותן, היקום אומר לעצמו, "אה, אני מבין, האדם הזה לא אוהב הזדמנויות" ומפסיק לתת לך אותן.”

“מה קרה לספרים? פתאום כולם מדברים על הסרטים האלה בני 100 השעות שנקראים "Breaking Bad". אנשים מדברים על טלוויזיה באותו אופן שבו הם נהגו לדבר על רומנים בשנות ה-80. אני אוהב לחשוב שאני מסתובב עם כמה אנשים די חכמים, אבל כל מה שהם מדברים עליו הוא "Breaking Bad".”

“תפירה בהזמנה אישית: כן! מצאתי את זוג המכנסיים הזה — הם של קנאלי — והבאתי אותם לחייט ואמרתי, ״תשכפל את אלה, לעזאזל.״ הם פשוט עושים את כל הדברים הנכונים. יש לי שמונה זוגות בצבעים שונים, ואני אף פעם לא צריך לחשוב שוב על מכנסיים. המראה היחיד אחר כך שמתאים לי הוא, כאילו, הפרופסור מ״אי ג׳יליגן״.”

“אתה זוכר איך הרגשת בגיל שבע־עשרה? אני כן ואני לא (...) תאר לעצמך שהגעת מהחלל החיצון ומישהו הראה לך פרפר וזחל. האם אי פעם היית מחבר את שניהם יחד? זה אני והזיכרונות שלי.”

“טווינקיז טבעיים יותר מרוב תוכניות הראיונות בטלוויזיה”

“סיפור סיפורים הוא בסופו של דבר מעשה יצירתי של זיהוי תבניות. באמצעות דמויות, עלילה ותפאורה, סופר יוצר מקומות שבהם אמיתות שהיו בלתי נראות נעשות נראות. או שהמספר מציב סדרה של נקודות שהקורא יכול לחבר.”

“קנדים יכולים בקלות "להתפס כאמריקאים" כל עוד אנחנו לא משתמשים בטעות במידות מטריות או מתנצלים כשמכונית פוגעת בנו.”

“כסף כבר אינו כסף. זמן כבר לא מרגיש כמו זמן. גם תחושת הקהילה שלך התאדתה, או שהיא הפכה למשהו שאתה מבקר בו בשתיים לפנות בוקר באתר אינטרנט.”

“לפחות אין בו שום דבר מפחיד, ובתקווה גם הוא לא רואה בי שום דבר מפחיד. אנחנו מכירים כבר המון זמן, מאז מחנה הקיץ. אנחנו מכירים זה את זה. אנשים שאני לא מכירה פשוט גורמים לי לרצות להגיד אוי ואבוי! אני אעדיף היסטוריה על פני מסתורין בכל יום בשבוע.”

“מחשבתי נדדה אז. חשבתי על זה: חשבתי על כך שבכל יום כל אחד מאיתנו חווה כמה רגעים קטנים שיש בהם קצת יותר תהודה מאשר ברגעים אחרים—אנחנו שומעים מילה שנשארת לנו בראש—או אולי אנחנו חווים חוויה קטנה שמוציאה אותנו מעצמנו, ולו רק לרגע—אנחנו חולקים מעלית של מלון עם כלה ברעלותיה, למשל, או שזר נותן לנו חתיכת לחם כדי להאכיל בה את ברווזי הברכייה בלגונה; ילד קטן פותח איתנו בשיחה ב-Dairy Queen—או שאנחנו חווים אפיזודה כמו זו שחוויתי עם מכוניות ה-M&M בתחנת Husky. ואם היינו אוספים את הרגעים הקטנים האלה במחברת ושומרים אותם במשך כמה חודשים היינו רואים מגמות מסוימות עולות מן האוסף שלנו—קולות מסוימים היו עולים ומבקשים לדבר דרכנו. היינו מבינים שאנחנו מנהלים חיים אחרים לגמרי; חיים שלא ידענו אפילו שהם מתרחשים בתוכנו. ואולי החיים האחרים האלה חשובים יותר מהחיים שאנחנו חושבים שהם החיים האמיתיים—העולם המגושם הזה של יום-יום, של רהיטים ורעש ומתכת. אז אולי דווקא הרגעים הקטנים והדוממים האלה הם אירועי יצירת הסיפורים האמיתיים של חיינו.”

“החלטתי בגיל 40 שאני מבזבז חלקים שלמים מהמוח שלי ולא רציתי לבזבז את ההזדמנות היחידה שלי על פני האדמה. אני שמח שקיבלתי את ההחלטה הזאת. כתיבה עוסקת במידה רבה בזמן, בעוד שאמנות חזותית עוסקת במידה רבה במרחב. לפעמים, כמו בקולנוע, אפשר ליצור הכלאה, אבל אני חושב שבעצם החלק של המרחב במוח שלי רוצה מעמד שווה לחלק של הזמן.”

“אני יודע שזה לא אוכל לחתולים, אבל מה בדיוק הם שמים בתוך רביולי משומר?”

“הזמן מתקתק; אנחנו מתבגרים. לפני שנבין זאת, יעבור יותר מדי זמן ונפספס את ההזדמנות לכך שאנשים אחרים היו פוגעים בנו. בעיני אני הצעיר זה נשמע כמו מזל; בעיני אני המבוגר זה נשמע כמו טרגדיה שקטה.”

“או שאולי זיכרונות הם כמו קריוקי — כשאתה מבין שם על הבמה, עם כל המילים האלה שרצות בתחתית המסך, ועם כל האנשים שמוחאים לך כפיים, שלא ידעת אפילו את המילים לשיר האהוב עליך מכול. רק אחר כך, כשמישהו אחר עומד על הבמה ומביך את עצמו בין מחיאות הכפיים והצחוק, אתה מבין שמה שאהבת הכי הרבה בשיר האהוב עליך היה בדיוק הבורות שלך לגבי משמעותו המלאה — ושקראת לתוכו יותר ממה שאולי בכלל היה בו מלכתחילה. אני חושב שעדיף לא לדעת את המילים של החיים שלך.”

“אני חייב לומר, ״Pod״ היה בונבון, פינוק לעצמי. פינוק לכתיבה: כתיבה שמחה ומהנה.”

“אני מתגעגע לטיפשות של שנות התשעים. איך הייתה נראית החברה אילו 11 בספטמבר לא קרה מעולם? אילו הטיפשות הזאת הייתה נמשכת לנצח?”

“לכולם בעצם יש אותה משפחה, היא פשוט מעוצבת מחדש קצת אחרת מאחד לשני.”

“ברי סלט הם כמו הריאות של מסעדה. הם סופגים את הזיהומים והחיידקים שבסביבה, ומשאירים לך אוויר נקי הרבה יותר ליהנות ממנו.”

“אנשים נוטים להיות די סלחניים כשמדובר במשפחות של אחרים. המשפחה היחידה שאי פעם מזעזעת אותך היא המשפחה שלך.”

“לרובנו יש רק שניים או שלושה רגעים מעניינים באמת בחיינו; השאר הוא מילוי.”