קיץ

“הוא השתנה מאז הקיץ שעבר. במקום מכנסי ברמודה וחולצת טריקו, הוא לבש חולצה מכופתרת, מכנסי חאקי ונעלי מוקסין מעור. שערו החולי, שבעבר היה פרוע כל כך, היה עכשיו קצוץ קצר. הוא נראה כמו דוגמן גברי מרושע, שמציג לראווה מה לובש השנה הנבל האופנתי בגיל המכללה להארוורד.”

“מבחינה מיתולוגית, אם יש משהו שאני שונא יותר משלישיות של זקנות, אלה שוורים. בקיץ שעבר נלחמתי במינוטאור על פסגת גבעת חצויי-הדם. הפעם מה שראיתי שם למעלה היה אפילו גרוע יותר: שני שוורים. ולא סתם שוורים רגילים — שוורי ברונזה בגודל של פילים. ואפילו זה לא היה גרוע מספיק. כמובן, הם גם היו חייבים לנשוף אש.”

“האם אשווה אותך ליום קיץ? את יפה יותר ומתונה יותר: רוחות עזות מטלטלות את ניצני מאי האהובים, וחכירתו של הקיץ קצרה מדי: לעיתים עינו של השמים זורחת בחום רב מדי, ולעיתים קרובות מדי דוהה גון הזהב שלו: וכל יופי דועך לעיתים מן היופי, במקריות או במסלול הטבע המשתנה, לא גזוז; אך בקיץ הנצחי שלך לא תדעך, ולא תאבד את הבעלות על אותו יופי שאתה חב לו; ולא יתפאר המוות שאת משוטטת בצל שלו, כאשר בשורות נצחיות אתה גדל אל הזמן: כל עוד בני אדם יכולים לנשום או עיניים יכולות לראות, כל עוד זה חי וזה מעניק לך חיים.”

“הקיץ הוא הזמן שבו חם מדי לעשות את העבודה שבחורף שעבר היה קר מדי לעשותה”

“הלכתי הערב להוציא את הכלב לטיול, וביחד שוטטנו על פני האחו הסמוך. זה היה לילה חמים של קיץ, חשוך וללא ירח. היו שם קומץ גחליליות שנצנצו לסירוגין, כמה מהן קרוב כל כך אליי עד שיכולתי לראות שהן בוערות בירוק בעודן עפות, וכמה אחרות רחוקות יותר, שנדמה היה שהן מהבהבות בלבן. ובשמיים מעליהן סערה מתמדת של ברקי קיץ רחוקים (הסערה הייתה רחוקה מספיק כדי להיות שקטה) בערה והבהבה והאירה את העננים. נדמה היה כאילו גחליליות האור מדברות אל הברקים, בקריאה ותגובה מושלמות של הבהוב והבהוב נגדי. צפיתי בשמיים ובאחו מהבהבים ומהבהבים בעוד הכלב הלך לפניי, והבנתי שאני מאושר לגמרי...”

“בזמן קיץ שבו התחוללו אי-יציבות במזרח התיכון ובמזרח אירופה, ידעתי שהעולם גם התעניין בעיר קטנה באמריקה, פרג'סון במיזורי – שם נרצח נער צעיר, ושם התחלקה קהילה. ולכן כן, יש לנו גם מתחים גזעיים ואתניים שלנו.”

“זֶה הַקִּנְאָה הִתְנַפֵּל עָלָיו, וְאִם מִמָּקוֹם, הִשְׁלִיכָה עָלָיו רֶעֶשׁ נֶחְמָד, כְּמוֹ שֶׁלְפָרִיסַאי הַמְּעֻצְּבִּי שֶׁמִסְתַּכֵּל בְּוֶנֶצְיָה מִפֶּנִּי וְשׁוֹב לְצָרְפָת, וְהַמַּחֲשֶׁפֶת הַאַחֲרוֹנָה הִיא שֶׁמַּרְגִּישׁ עִם-הָאִיטָלְיָה וְהַקָּלֶף עוֹד לֹא נִסְתַּרְּמוּ מִמֶּנּוּ”

“בקיץ, אנחנו נעשים צעירים יותר ונשארים צעירים לנצח”

“אנחנו בני האדם דומים לסנאים שמבלים את כל הקיץ באיסוף ובאגירת אגוזים, וכשהחורף מגיע אינם זוכרים היכן הם נמצאים.”

“עדיין ריחה נדבקה בשרי, זיכרון ממעמד אחר, ממעולם אחר. הייתי שיכורה ממנו, מריחה שלה. קרבתי מדי. ריח הקיץ על עורה, הקדנציה החצי-שכוחה של קולה, הרגשת אצבעותיה בשרי. כל חלקיי שרו בזיכרון הקרבה שלה. קרבתי מדי. לא יכולתי להימנע.”

“אורות בוקר קסומים, שמיים חולמניים, פרחים מחייכים שמודיעים לנו שהקיץ פוקח את עיניו”

“יקירתי, בתוך השנאה, מצאתי כי יש בי אהבה בלתי מנוצחת. בתוך הדמעות, מצאתי כי יש בי חיוך בלתי מנוצח. בתוך הכאוס, מצאתי כי יש בי שלווה בלתי מנוצחת. הבנתי, לאורך כל זה, כי… בתוך החורף, מצאתי כי יש בי קיץ בלתי מנוצח. וזה משמח אותי. כי זה אומר שלא משנה כמה קשה העולם דוחף נגדי, יש בי משהו חזק יותר — משהו טוב יותר, שדוחף בחזרה. שלך באמת, אלבר קאמי אני אוהב את זה כי בדרך כלל מצטטים רק חלק אחד, אבל לציטוט המלא יש סימטריה כזאת יפה.”

“תראה אנשים גסים ותקיפים, מנוסים וחכמים, השומרים על טירותיהם, או מכינים את עצי הקיץ שלהם, או כורתים לבדם ביער, אנשים מלאי דיבור והרפתקה נדירה בשמש וברוח ובגשם, יותר מאשר ערמון מלא בשר; שהיו בחוץ לא רק ב־75' וב־1812, אלא היו בחוץ בכל יום מימי חייהם; אנשים גדולים יותר מהומרוס, או מצ’וסר, או שייקספיר, אלא שמעולם לא היה להם זמן לומר זאת; הם מעולם לא פנו לדרך הכתיבה. הבט בשדותיהם, ודמיין מה היו יכולים לכתוב, אילו אי־פעם היו מניחים עט על הנייר. או מה לא כתבו כבר על פני האדמה, ביערור, ובשריפה, ובשריטה, ובחריש, ובחריש עמוק, פנימה פנימה, והחוצה החוצה, ושוב ושוב, פעם אחר פעם, מוחקים את מה שכבר כתבו מחמת מחסור בקלף.”

“הנה היה פניה, כמו אפרסק קיץ, יפה וחמה, ואור הנרות השתקף בעיניה הכהות. [הוא] עצר את נשימתו. כל העולם חיכה ועצר את נשימתו.”

“לשוניו טעמו קר וחד, כמינט, ככר החורף, אך ידיו, רכות על גבי צווארי, הבטיחו ימים ארוכים, קיץ ולתמיד.”

“לא," אמר, "שמע, זה פשוט מאוד מאוד... כל מה שאני רוצה... זה כוס תה. אתה עומד להכין לי אחת. שתק ודבר." והוא ישב. סיפר לנוטרי-מטיק על הודו, סיפר לו על סין, סיפר לו על ציילון. סיפר לו על עלים רחבים יבשים בשמש. סיפר לו על כוסות תה מלחה. סיפר לו על אחר הצהריים בקיץ על החצר. סיפר לו על הוספת החלב לפני התה כדי שלא יספוג חום. אף סיפר לו (בזמן קצר) על היסטוריית חברת הודו המזרחית. "זהו, אז זהו?" שאל הנוטרי-מטיק כשסיים. "כן," אמר ארתר, "זה מה שאני רוצה." "אתה רוצה את טעם עלים יבשים במים רותחים?" "א... כן. עם חלב." "נוצק מחלבון?" "א... אני חושב שבדרך מסוימת כן.”

“כאשר יופיו וחומו של הקיץ כאן, עלים רוקדים בצבעים אינם רחוקים מדי.”

“בעומק החורף, סוף סוף למדתי שבתוכי שכן קיץ בלתי מנוצח”

“שמחה לעיתים מתוארת כמשעממת מאוד, אך הוא חשב, יושב בלילה, שזה מכיוון ששעמומים לעיתים קרובות הם שמחים מאוד ואנשים חכמים יכולים ללכת ולהפוך את עצמם ואת כל העולם למכאיבים. הוא מעולם לא מצא את השמחה כמשעממת. היא תמיד נראתה יותר מרגשת מכל דבר אחר, ויכולה להיות בעלת עוצמה גדולה ככל שלכאב, לאלה שיכולים להרגיש אותה. זה עשוי שלא להיות אמת, אך הוא האמין בזה זמן רב, ולקיץ זה הם חווים שמחה חודש כבר עכשיו, וברגעים הללו, בלילות, הוא חושש ממנה כבר לפני שהיא עוזבת.”

“אני זוכר את שמות העשבים וצמחי הסוד של ילדותו, את המקומות בהם עש עשוי להתחבא ואת השעה שבה העופות מתעוררים בקיץ — ואת ריחי העצים והעונות, את מראה האנשים, צעדיהם וריחם. זיכרון הריחים עשיר מאוד.”