“כי אם בימי קיץ רשלניים, בחורשות עשתרות זנותנו, עתה, מתחרטים, כאשר הרוחות נושבות קרות, אנו כורעים לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל הכסף, אשר מושל בנו בדם וביד ובמוח, אשר נותן את הגג המגן מן הרוח, ובנתנו, שוב נוטל; אשר אורב בקנאה ובדאגה, למחשבותינו, לחלומותינו, לדרכינו הסתרות, אשר בורר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומתווה את תבנית ימינו; אשר מצנן את כעסנו, מרסן את תקוותנו, וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, אשר תובע כמס שבירת אמונים, עלבונות מקובלים, שמחות מושתקות; אשר כובל בשלשלאות את חריפות רוחו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המנכר, בין האוהב ובין כלתו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←