כלבים

“לא משנה כמה אנחנו קרובים לאדם אחר, מעטות הן מערכות היחסים האנושיות שהן חפות מסכסוך, מחלוקת ותסכול כמו מערכת היחסים שיש לך עם כלב טוב. מעטים מבני האדם נותנים מעצמם לאחר כפי שכלב נותן מעצמו. אני גם חושד שאנו מוקירים כלבים משום שנשמותיהם הבלתי-פגומות גורמות לנו לרצות — במודע או שלא במודע — שנהיה תמימים כמותם, וגורמות לנו להתגעגע למקום שבו התמימות היא נחלת הכלל ושבו הרשעות, הבגידות והאכזריות של העולם הזה אינן ידועות.”

“לאנשים יש נטייה טבעית להאניש את חיות המחמד שלהם, לייחס לבעל החיים תפיסות אנושיות וכוונות אנושיות במקום שאין כאלה כלל”

“תן לי עוד לילה אחד לטעום את החושך כשזאבים מחקים נביחה של כלב בודד תן לאותם סודות להישאר בלתי נאמרים לבו של מלאך שנפל כעת הוא אות האהבה של מאהב האור דועך וקובר את מותו של החידה פשוט נשום כדי לשחרר את נשימתך האחרונה”

“כולם צריכים להיות מאושרים... כולם ראויים לזה... כשאתה מאושר... הגיע הזמן שהכלב שלך יעזוב אותך... זה הזמן שבו הכלב שלך מת ונכנס לחייו של מישהו אחר.”

“לעיתים נאמר כי הטרגדיה של חייו של אמן היא שאינו יכול להגשים את האידיאל שלו. אך הטרגדיה האמיתית הרודפת את צעדיהם של רוב האמנים היא שהם מגשימים את האידיאל שלהם באופן מוחלט מדי. שכן, כאשר האידיאל מתגשם, הוא נבזז מפלאו וממסתוריותו, והופך פשוט לנקודת מוצא חדשה לאידיאל שהוא אחר ממנו. זו הסיבה שהמוזיקה היא הסוג המושלם של האמנות. המוזיקה לעולם אינה יכולה לגלות את סודה האחרון.”

“סופרים הם עמודי תאורה ומבקרים הם כלבים. שאלו את עמודי התאורה מה הם חושבים על כלבים. האם הכלב פוגע בעמוד התאורה?”

“שירתי היא הנעימי, אך לא בכנסייה, כי הכומר אמר שהגרגויליות צריכות להישאר בחוץ, ולא לחפש מקום בין מושבי הזמרים. לכן אני שרה בתוך ההר של בשרי, וקולי דק כענף, וקולי לא שמן. כשאני שרה, יושבים הכלים בשתיקה, ומי שמתעבר בלילה מפסיקים את הדיבור והמחאה, ומתבוננים בזמנים אחרים, כשהם היו שמחים. ואני שרה על זמנים אחרים, כשאני הייתה שמחה, אף על פי שאני יודעת שהם דמיונות של דמיוני, ולא מקום שבו הייתי. אבל מה זה חשוב אם המקום לא ניתן לציור, כל עוד אני עדיין יכולה לתאר אותו?”

“אני מבין, כמובן, מהו התהפוך עולמי זה כאשר כל מה בשמים ובארץ מתמזגים בשיר אחד של הלל, וכל מה שחי וטבע – צועק בקול רם: "צדיק אתה, אדוני, כי דרכיך נודעו". כאשר האם מחבקת את השטן שהשליך את ילדה לחתולים, ושלושתם צועקים בדמעות: "צדיק אתה, אדוני!" – אז, כמובן, תגיע כתר ההבנה, ויתברר הכל. אך מה שמניע אותי כאן זה שאני לא יכול לקבל את ההרמוניה הזאת.”

“ישנם כמה כלבים שכאשר פוגשים אותם, מזכירים לך שלמרות אלפי שנות אבולוציה מעשה ידי אדם, כל כלב עדיין נמצא רק שתי ארוחות מלהיות זאב. כלבים אלה מתקדמים במתכוון, במכוון, הפראיות שהייתה לבשר, שיניהם צהובות, נשימתם מסריחה, בעוד שבמרחק בעליהם מקשקשים, "הוא באמת סתם רכרוכי זקן, פשוט תדחוף אותו אם הוא מטרד," ובירוק של עיניהם זוהרות ומנצנצות מדורות האש האדומות של הפליסטוקן.”

“סיבה מספר 106 לכך שכלבים חכמים יותר מבני אדם: ברגע שאתם עוזבים את השגר, אתם מנתקים את הקשר עם האימהות שלכם.”

“שנים אחדות לפני כן עברתי חוויה של בידוד. שנתיים רצופות עברו עלי, שבכל אחת מהן ששה חודשים רצופים בודדתי בהרי סיירה נבדה, ליד אגם טאהו. בחורף, כשההרים נסגרים בשלג, הייתי שומר על אחוזה קיץ במהלך החודשים הקרים. ולקחתי אז תצפיות. עם הזמן התגבשו תגובותי. בדרך כלל אני צועק. הפסיקתי לצווח. הפסיקתי לדבר עם כלבי. ואני מאמין שהדקויות של הרגשות החלו להיעלם עד שבסופו של דבר הייתי על בסיס של נאותות וצער. אז התעוררה בי ההבנה שהצלילים הדקיקים של הרגשות, של התגובות, הם תוצאה של תקשורת, ובחוסר תקשורת הם נוטים להיעלם. אדם שאין לו מה לומר, אין לו מילים. האם ההפך אפשרי? האם אדם שאין לו מי לומר לו דברים, אין לו מילים, מכיוון שאין לו צורך במילים? רק באמצעות חיקוי אנחנו מתפתחים לעבר ייח”

“ראיתי בעיני הכלים מבט מהיר ונעלם של התפעלות בזלזול, ומאמין שאכן כלבים חושבים שאנשים הם מטורפים בסיסית”

“זה לא היה הזמן לומר אני לא יודע. לאחים היו מבטים מתחננים ורעבים, כמו כלבים שמחכים שיאכילו אותם. הם רצו תשובה. היה נחמד אילו זו הייתה התשובה הנכונה, אבל אם זה לא יכול להיות, אז כל תשובה תספיק, כי אז נפסיק להיות מודאגים... ואז מוחו התלקח. זה מה שהאלים הם! תשובה שתספיק! כי יש אוכל שצריך לצוד ותינוקות שצריכים להיוולד וחיים שצריך לחיות, ולכן אין זמן לתשובות גדולות, מסובכות ומדאיגות! בבקשה תנו לנו תשובה פשוטה, כדי שלא נצטרך לחשוב, כי אם נחשוב, אולי נמצא תשובות שלא מתאימות לאופן שבו אנחנו רוצים שהעולם יהיה.”

“נקניקיות טופו מפחידות למעשה יותר מנקניקיות אמיתיות. זה כאילו לרצות את מוצר הבשר הגרוע ביותר האפשרי, בלי אפילו הריגוש שבכך שהוא באמת בשר.”

“הנה העניין עם הייזל: כמעט כולם אובססיביים להשאיר חותם בעולם. להוריש מורשת. לשרוד את המוות. כולנו רוצים שיזכרו אותנו. גם אני. זה מה שהכי מטריד אותי, להיות עוד קורבן נשכח במלחמה העתיקה וחסרת התהילה נגד המחלה. אני רוצה להשאיר חותם. אבל ואן האוטן: החותמים שבני אדם משאירים הם לעיתים קרובות צלקות. אתה בונה מינימול מכוער או מתחיל הפיכה או מנסה להפוך לכוכב רוק ואתה חושב, "עכשיו יזכרו אותי," אבל (א) לא זוכרים אותך, ו-(ב) כל מה שאתה משאיר מאחוריך הם עוד צלקות. ההפיכה שלך הופכת לדיקטטורה. המינימול שלך הופך לנגע.... אנחנו כמו חבורה של כלבים שמשתינים על ברזי כיבוי. אנחנו מרעילים את מי התהום בשתן הרעיל שלנו, מסמנים הכול שלי בניסיון מגוחך לשרוד את מותנו. אני לא מצליח להפסיק להשתין על ברזי כיבוי. אני יודע שזה טיפשי וחסר תועלת—חסר תועלת באופן אפי במצב הנוכחי שלי—אבל אני חיה כמו כל חיה אחרת. הייזל שונה. היא צועדת בקלילות, זקן. היא צועדת בקלילות על פני האדמה. הייזל יודעת את האמת: סביר באותה מידה שנפגע ביקום כמו שנעזור לו, ולא סביר שנעשה אף אחד מהם. אנשים יגידו שזה עצוב שהיא משאירה צלקת קטנה יותר, שפחות אנשים זוכרים אותה, שהיא הייתה אהובה עמוקות אבל לא בהיקף רחב. אבל זה לא עצוב, ואן האוטן. זה ניצחון. זה גבורה. האם זו לא הגבורה האמיתית? כמו שהרופאים אומרים: ראשית, אל תזיק. הגיבורים האמיתיים, בכל מקרה, אינם האנשים שעושים דברים; הגיבורים האמיתיים הם האנשים ששמים לב לדברים, שמקדישים תשומת לב. האיש שהמציא את החיסון לאבעבועות שחורות בעצם לא המציא שום דבר. הוא פשוט שם לב שאנשים שחלו באבעבועות פרות לא חלו באבעבועות שחורות.... אבל אז רציתי עוד זמן כדי שנוכל להתאהב. קיבלתי את מבוקשי, אני מניח. השארתי את הצלקת שלי.... מה עוד? היא כל כך יפה. אי אפשר להתעייף מלהביט בה. אף פעם לא צריך לדאוג אם היא חכמה ממך: אתה יודע שכן. היא מצחיקה בלי להיות מרושעת אף פעם. אני אוהב אותה. אני כל כך בר מזל לאהוב אותה, ואן האוטן. בעולם הזה אי אפשר לבחור אם יפגעו בך, זקן, אבל יש לך מידה מסוימת של השפעה על מי שפוגע בך. אני אוהב את הבחירות שלי. אני מקווה שהיא אוהבת את שלה.”

“בעלי כלבים ודאי שמו לב שאם תספק להם מזון ומים ומחסה וחיבה, הם יחשבו שאתה אלוהים. לעומת זאת, בעלי חתולים נאלצים להבין שאם תספק להם מזון ומים וחיבה, הם מסיקים שהם אלוהים.”

“האדם הוא בעל החיים ההגיוני. זו הטענה. אני סבור שהיא נתונה למחלוקת. אכן, ניסויי הוכיחו לי שהוא בעל החיים הבלתי-הגיוני... למען האמת, האדם הוא טיפש חשוכת מרפא. דברים פשוטים שבעלי חיים אחרים לומדים בקלות, הוא אינו מסוגל ללמוד. בין ניסויי היה זה. בשעה אחת לימדתי חתול וכלב להיות ידידים. הכנסתי אותם לכלוב. בשעה אחרת לימדתי אותם להיות ידידים עם ארנב. בתוך יומיים הצלחתי להוסיף שועל, אווז, סנאי וכמה יונים. לבסוף קוף. הם חיו יחד בשלום; ואף בחיבה. לאחר מכן, בכלוב אחר, כלאתי אירי קתולי מטיפררי, וברגע שנראה מאולף הוספתי סקוטי פרסביטריאני מאברדין. אחר כך טורקי מקונסטנטינופול; יווני נוצרי מכרתים; ארמני; מתודיסט מן הפראים של ארקנסו; בודהיסט מסין; ברהמין מבנארס. לבסוף קולונל של צבא הישע מוופינג. ואז התרחקתי למשך יומיים תמימים. כשחזרתי כדי לבדוק את התוצאות, כלוב בעלי החיים העליונים היה בסדר גמור, אבל באחר לא היה אלא תוהו ובוהו של שיירי איברים מדממים של טורבנים ותרבושים ואריגי טוויד ועצמות ובשר--לא נותר בו אף פרט חי. בעלי החיים ההגיוניים הללו חלקו על פרט תיאולוגי והביאו את העניין לערכאה גבוהה יותר.”

“הסירו אותם, ותנו לרעש שלכם להחליש את כל ההוד של אנגליה; תדמיינו שאתם רואים את הנזירים האסורים, תינוקות על גבם ומטען דל, מתהלכים לנמלים ולחופים לתחבורה, ואתם יושבים כמלכים ברצונותיכם, סמכות שקטה אחרי הרעש שלכם, ולבושים במרקם דעותיכם. מה קיבלתם? אמרו לכם שהזדון והיד החזקה צריכים לשלוט, שהסדר יוכרע; לפי זה אף אחד מכם לא יחיה זקן, כי אחרים יתקפו אתכם, והאנשים יטרפו אחד את השני. עכשיו המלך אומר: אם תחרגו עוד יותר, איפה תלכו? לאנגליה? לצרפת, פלנדריה, גרמניה, ספרד או פורטוגל – כל מקום שלא קשור לאנגליה יראה בכם זרים, ויבקשו להרחיק אתכם. זהו מקרה של זרים; וזהו חוסר האנושיות שלכם.”

“אני תמיד אוהב כלב, כל עוד הוא לא כתוב לאחורנית”

“אנחנו כמו חבורה של כלבים שמשתינים על ברזי כיבוי אש. אנחנו מרעילים את מי התהום עם השתן הרעיל שלנו, מסמנים הכול שלי בניסיון מגוחך לשרוד את מותנו. אני לא יכול להפסיק להשתין על ברזי כיבוי אש... אני חיה כמו כל חיה אחרת. הייזל שונה. היא דורכת בקלילות, זקן. היא דורכת בקלילות על פני האדמה. היא יודעת את האמת: יש לנו סיכוי שווה לפגוע ביקום כמו לעזור לו, וסביר שלא נעשה אף אחד משניהם. אנשים יגידו שזה עצוב שהיא משאירה צלקת קטנה יותר, שפחות אנשים זוכרים אותה, שהיא הייתה אהובה עמוקות אבל לא בהרחבה. אבל זה לא עצוב. זה ניצחון. זה גבורה. האם זו לא הגבורה האמיתית? הגיבורים האמיתיים בכל מקרה אינם האנשים שעושים דברים; הגיבורים האמיתיים הם האנשים ששמים לב לדברים, שמקדישים תשומת לב.”