“הנה העניין עם הייזל: כמעט כולם אובססיביים להשאיר חותם בעולם. להוריש מורשת. לשרוד את המוות. כולנו רוצים שיזכרו אותנו. גם אני. זה מה שהכי מטריד אותי, להיות עוד קורבן נשכח במלחמה העתיקה וחסרת התהילה נגד המחלה. אני רוצה להשאיר חותם. אבל ואן האוטן: החותמים שבני אדם משאירים הם לעיתים קרובות צלקות. אתה בונה מינימול מכוער או מתחיל הפיכה או מנסה להפוך לכוכב רוק ואתה חושב, "עכשיו יזכרו אותי," אבל (א) לא זוכרים אותך, ו-(ב) כל מה שאתה משאיר מאחוריך הם עוד צלקות. ההפיכה שלך הופכת לדיקטטורה. המינימול שלך הופך לנגע.... אנחנו כמו חבורה של כלבים שמשתינים על ברזי כיבוי. אנחנו מרעילים את מי התהום בשתן הרעיל שלנו, מסמנים הכול שלי בניסיון מגוחך לשרוד את מותנו. אני לא מצליח להפסיק להשתין על ברזי כיבוי. אני יודע שזה טיפשי וחסר תועלת—חסר תועלת באופן אפי במצב הנוכחי שלי—אבל אני חיה כמו כל חיה אחרת. הייזל שונה. היא צועדת בקלילות, זקן. היא צועדת בקלילות על פני האדמה. הייזל יודעת את האמת: סביר באותה מידה שנפגע ביקום כמו שנעזור לו, ולא סביר שנעשה אף אחד מהם. אנשים יגידו שזה עצוב שהיא משאירה צלקת קטנה יותר, שפחות אנשים זוכרים אותה, שהיא הייתה אהובה עמוקות אבל לא בהיקף רחב. אבל זה לא עצוב, ואן האוטן. זה ניצחון. זה גבורה. האם זו לא הגבורה האמיתית? כמו שהרופאים אומרים: ראשית, אל תזיק. הגיבורים האמיתיים, בכל מקרה, אינם האנשים שעושים דברים; הגיבורים האמיתיים הם האנשים ששמים לב לדברים, שמקדישים תשומת לב. האיש שהמציא את החיסון לאבעבועות שחורות בעצם לא המציא שום דבר. הוא פשוט שם לב שאנשים שחלו באבעבועות פרות לא חלו באבעבועות שחורות.... אבל אז רציתי עוד זמן כדי שנוכל להתאהב. קיבלתי את מבוקשי, אני מניח. השארתי את הצלקת שלי.... מה עוד? היא כל כך יפה. אי אפשר להתעייף מלהביט בה. אף פעם לא צריך לדאוג אם היא חכמה ממך: אתה יודע שכן. היא מצחיקה בלי להיות מרושעת אף פעם. אני אוהב אותה. אני כל כך בר מזל לאהוב אותה, ואן האוטן. בעולם הזה אי אפשר לבחור אם יפגעו בך, זקן, אבל יש לך מידה מסוימת של השפעה על מי שפוגע בך. אני אוהב את הבחירות שלי. אני מקווה שהיא אוהבת את שלה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←