“שנים אחדות לפני כן עברתי חוויה של בידוד. שנתיים רצופות עברו עלי, שבכל אחת מהן ששה חודשים רצופים בודדתי בהרי סיירה נבדה, ליד אגם טאהו. בחורף, כשההרים נסגרים בשלג, הייתי שומר על אחוזה קיץ במהלך החודשים הקרים. ולקחתי אז תצפיות. עם הזמן התגבשו תגובותי. בדרך כלל אני צועק. הפסיקתי לצווח. הפסיקתי לדבר עם כלבי. ואני מאמין שהדקויות של הרגשות החלו להיעלם עד שבסופו של דבר הייתי על בסיס של נאותות וצער. אז התעוררה בי ההבנה שהצלילים הדקיקים של הרגשות, של התגובות, הם תוצאה של תקשורת, ובחוסר תקשורת הם נוטים להיעלם. אדם שאין לו מה לומר, אין לו מילים. האם ההפך אפשרי? האם אדם שאין לו מי לומר לו דברים, אין לו מילים, מכיוון שאין לו צורך במילים? רק באמצעות חיקוי אנחנו מתפתחים לעבר ייח”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←