קפה

“כל עוד היה קפה בעולם, עד כמה רע כבר יכול היה להיות?”

“אני לא רוצה ידידויות חולפות או מערכות יחסים או תשוקה בחיים, תנו לי רגעים חולפים בבתי קפה וטיולים ליד המים, אבל לעולם לא אהיה מרוצה מקרבה ריקה שחולפת ואינה מוכרעת. הקשרים האלה הם מה שהופך את כולנו לאנושיים, ואני לא מעזה להסתפק בלבי הפראי הקטן במשהו כה חסר עומק.”

“אצלך היה תמיד תצלום לחיים, אמונה או אידיאל, שאתה מוכן לעשות מעשים טובים, לסבול ולהקריב – אך בהדרגה הבנת שבעולם אין צורך במעשיך הטובים או בהקרבנותיך, ושחיים אינם סיפור אפוס עם תפקידים לגיבורים, אלא חדר סלון נוח של בורגנים, בו מספיקים לאכול ולשתות, קפה וחולצות עבודה משולבות, קריאות טארוט ומוזיקה ברדיו. והאיש שמבקש אחרת, שבו יש גיבוריון ויפיוט, כבוד לשיריהם של גדולי המשוררים או אהבה לקדושים, הוא מטורף ודון קישוט מודרני, אביר מסע.”

“קפה הוא דרך לגנוב זמן שבצדק צריך היה להשתייך לעצמי המבוגר יותר שלך”

“כן, בטוחה שאני יודעת," התעקשה. ביטאה הפכה לחריפה, והיא נראתה כל כך שונה מהמארחת הנדיבה שאותה הכרתי. "אבל שמעו אותי כשהיא אומרת זאת. את, נערה יוצאת מן הכלל, בעלת כישרון, ובת ברית. אל תאפשרו לאף אחד להרגיש שאת פחות. אל תאפשרו לאף אחד להרגיש שאת בלתי נראית. אל תאפשרו לאף אחד—לא אפילו למורה שמשלחת אותך תמיד לקפה—להתנהג עמך כרצונו." היא החזירה את משקפיה, החלה להרים מכתבים באופן אקראי, עד שמצאה עט, וצחקה בהצלחה. "אז, מה שמו של אחיך?”

“אני אוהב את הריח של הקפה כשאני מתעורר בבוקר. זה נותן לי את הרגשה המופלאה של תקווה.”

“מלצר זקן עם פנים של סוס ים שירת אותי; היה לו כישרון למזוג קפה וחלב רותח משני כדים שהחזיק גבוה באוויר, וזה הוקסמתי מזה, כאילו היה קוסם בקרקס לילדים. יום אחד הוא אמר לי - הוא ידע קצת אנגלית - "למה את עצובה?" "אני לא עצובה," אמרתי, והתחלתי לבכות. סימפטיה מצד זרים יכולה להיות הרסנית. "את לא צריכה להיות עצובה," הוא אמר, ונעץ בי את עיני סוס הים המלנכוליות והמקומטות שלו. "זו בטח האהבה. אבל את צעירה ויפה, יהיה לך זמן להיות עצובה אחר כך." הצרפתים הם אניני טעם בכל מה שנוגע לעצב, הם מכירים את כל הסוגים. בגלל זה יש להם בידה. "זה פלילי, האהבה הזאת," הוא אמר וטפח על כתפי. "אבל אין דבר גרוע מזה."”

“הבאתי לך קצת קפה. הוא הושיט את הספל אבל היא הניפה אותו הצידה. אני שונאת את הדבר הזה. זה טעים כמו רגליים. על כך הוא חייך. איך את יודעת מה הטעם של רגליים? אני פשוט יודעת. -לוק וקלרי, עמ' 209-”

“אחד הבנים שלי אמר לי שאני לא אצליח לעולם, שלא אזכור אף פעם מועמדות לפרס גראמי, שלא אכתוב שיר היט, ואמר שהוא מקווה שאכשל. אמרתי לו: "יום אחד, כשלא נהיה עוד יחד, לא תוכל להזמין קפה בדלי ללא שאתה תשמע או תראה אותי.”

“שום דבר אינו שייך עוד לעצמו. העצים האלה שלך כי פעם הבטת בהם. הרחובות האלה שלך כי פעם חצית אותם. בתי הקפה וחנויות הספרים האלה, בתי הקפה והברים האלה, בעליהם היחיד הוא אתה. הם מסרו את עצמם ברצון כה רב, נכנעים לבושם שלך. שרת עם הציפורים והן עצרו להקשיב לך. חייכת אל הכוכבים הביישניים והם נפלו אל תוך שיערך. השמש והירח, הים וההר, כולם עזבו מלב שבור. שום דבר אינו שייך עוד לעצמו. פעם דיברת אליו, ואז האלוהים נעשה שלך. הוא יושב איתנו בחשכה עכשיו כדי לתכנן כיצד להפוך אותך לשלנו.”

“אני קמה, ואם אני מרגישה לא בסדר, אני עושה תרגילים, אני מקרם לקטלי, ואז הולכת לקחת את הקפה שלי, נוטלת ספר ניירות, ומכתיבה שעתיים או כך.”

“אולם, מצדי, מעולם לא הייתי בדרך כלל בררן; לעיתים יכולתי לאכול עכברוש מטוגן בתיאבון טוב, אם היה בכך צורך. אני שמח ששתיתי מים זמן רב כל כך, מאותה סיבה שאני מעדיף את השמים הטבעיים על פני גן עדן של אוכל אופיום. הייתי חפץ להישאר פיכח תמיד; ויש דרגות אינסופיות של שכרות. אני מאמין שמים הם המשקה היחיד לאדם חכם; יין אינו משקה אצילי כל כך; וחשבו על ריסוק תקוותיו של בוקר בכוס קפה חם, או של ערב בקערת תה! אה, עד כמה אני נופל נמוך כאשר הם מפתים אותי! אפילו המוזיקה עשויה לשכר. סיבות קלות לכאורה כאלה החריבו את יוון ואת רומא, ויהרסו את אנגליה ואת אמריקה. מכל השכרות, מי אינו מעדיף להיות שיכור מן האוויר שהוא נושם?”

“לארוחת הבוקר אכלנו טוסטים, עוגות, פאי יורקשייר, נתח בקר בערך בגודל ובמידה רבה בצורה של מזוודת המסע שלי, תה, קפה, חזיר וביצים...”

“אחרי רגע או שניים, ניגש אלינו גבר בחולצה חומה בצבע קרימפלין, לא אהב את המראה שלנו, ושאל אם אנחנו נוסעים מעבר. אמרנו לו שאכן כן. הוא נזעק ראשו עם עייפות אינסופית וציין לנו שאם אנחנו נוסעים מעבר, אז אמורים להיות בחדר השני מבין שני החדרים. ברור שהנו מטורפים וטיפשים שלא הבנו זאת. הוא נותר שם, מוטל על גבי פתח הדלת, מרימה את גבותיו בנימה מודגשת כלפינו עד שנאסף בסופו של דבר את ציודנו ודחפנו אותו עם זה למרחק בדרך אל החדר השני. הוא צפה בנו כשהולכים מעברו, נזעק ראשו בהפתעה ובכאב על הטיפשות והבלתי-תועלתיות של המצב האנושי בכלל ועלינו בפרט, ולאחר מכן סגר את הדלת מאחורינו. החדר השני היה זהה לחדר הראשון. זהה בכל היבטים למעט אחד: בו היה פתח קטן בחומה. נערה גדולה ורחבה-פנים נטתה אליו”

“אין כמעט מקום בניו יורק שבו לא תמצאו, אם תהלכו חצי רחוב, קפה. תאמינו לי, סיירתי בכל העולם. אין מקום כזה אלא בניו יורק.”

“בדרך עצרתי בבית קפה. סביבי היו טיפוסים עירוניים רגילים, יומיומיים, שעסקו בענייניהם הרגילים, היומיומיים. אוהבים לחשו זה לזה, אנשי עסקים רפרפו על גיליונות אלקטרוניים, סטודנטים תכננו את טיול הסקי הבא שלהם ודיברו על האלבום החדש של Police. היינו יכולים להיות בכל עיר ביפן. העבר את סצנת בית הקפה הזאת ליוקוהמה או לפוקואוקה ושום דבר לא היה נראה חריג. למרות זאת — או, ליתר דיוק, דווקא משום כך — הנה ישבתי לי בבית הקפה הזה, שותה את הקפה שלי, ומרגיש בדידות נואשת. רק אני הייתי הזר. לא היה לי כאן מקום. כמובן, באותו אופן, גם לא יכולתי לומר באמת שאני שייך לטוקיו ולבתי הקפה שלה. אבל שם מעולם לא חשתי את הבדידות הזאת. יכולתי לשתות את הקפה שלי, לקרוא את הספר שלי, להעביר את הזמן בלי מחשבה מיוחדת, רק משום שהייתי חלק מן הנוף הרגיל. כאן לא היו לי קשרים לאיש. האמת היא, שבאתי כדי להשיב לעצמי את עצמי.”

“קח ספר טוב, קח כמה בקבוקי מים או כמה כוסות תה/קפה או חלב שוקולד והתחל לקרוא.”

“כמה טוב יותר הוא השתיקה; כוס הקפה, השולחן. כמה טוב יותר לשבת לבדי כמו עוף הים הבודד הפותח את כנפיו על היתד. הניחו לי לשבת כאן לעד עם הדברים הערומים, כוס הקפה הזאת, הסכין הזאת, המזלג הזה, הדברים כשלעצמם, אני עצמי בהיותי אני עצמי.”

“אשרי שתהיי יין רב ולאחריו קפה וסטרגה, וברורתי בשכר היין הסברתי כיצד לא עושים את הדברים שאנחנו רוצים לעשות – מעולם לא עשינו דברים כאלו.”

“היא אכן הבינה, או לפחות היא הבינה שהיא אמורה להבין. היא הבינה, ולא אמרה על כך דבר, והתפללה לכוח לסלוח, ואכן סלחה. אבל הוא לא יכול היה למצוא את החיים עם סליחתה קלים כל כך. ארוחת בוקר בערפל של סליחה: קפה עם סליחה, דייסה עם סליחה, סליחה על הטוסט החמאה. הוא ודאי היה חסר אונים מולה, כי איך אפשר להתכחש למשהו שמעולם לא נאמר? היא גם טינתה את האחות, או את האחיות הרבות, שטיפלו באבי בבתי החולים השונים. היא רצתה שהוא יזקוף את החלמתו לזכותה בלבד—לטיפולה, למסירותה הבלתי נלאית. זהו הצד האחר של חוסר האנוכיות: העריצות שלו.”