“בדרך עצרתי בבית קפה. סביבי היו טיפוסים עירוניים רגילים, יומיומיים, שעסקו בענייניהם הרגילים, היומיומיים. אוהבים לחשו זה לזה, אנשי עסקים רפרפו על גיליונות אלקטרוניים, סטודנטים תכננו את טיול הסקי הבא שלהם ודיברו על האלבום החדש של Police. היינו יכולים להיות בכל עיר ביפן. העבר את סצנת בית הקפה הזאת ליוקוהמה או לפוקואוקה ושום דבר לא היה נראה חריג. למרות זאת — או, ליתר דיוק, דווקא משום כך — הנה ישבתי לי בבית הקפה הזה, שותה את הקפה שלי, ומרגיש בדידות נואשת. רק אני הייתי הזר. לא היה לי כאן מקום. כמובן, באותו אופן, גם לא יכולתי לומר באמת שאני שייך לטוקיו ולבתי הקפה שלה. אבל שם מעולם לא חשתי את הבדידות הזאת. יכולתי לשתות את הקפה שלי, לקרוא את הספר שלי, להעביר את הזמן בלי מחשבה מיוחדת, רק משום שהייתי חלק מן הנוף הרגיל. כאן לא היו לי קשרים לאיש. האמת היא, שבאתי כדי להשיב לעצמי את עצמי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←