הרמן הסה

“לשמוע, במשך תוחלת לב אחת, את היקום ואת כליות החיים באחדותם המופלאה והטבעית שלהם”

“אנו נרתעים ממוות, נדהדים בפני אי-השתקפות החיים, נבכים לראות את הפרחים נדלים פעם אחר פעם ואת העלים לרדת, ובעומק ליבנו יודעים כי גם אנו זמניים ונעלמו בקרוב. כאשר יוצרים האמנים ציורים ומחפשים החשיבה חוקים ומבנים מחשבות, זהו כדי להציל משהו מהריקוד הגדול של המוות, כדי ליצור משהו שיחזיק מעמד יותר מאשר אנחנו.”

“סופרים, כשהם כותבים רומנים, נוטים לקחת גישה כמעט אלוהית כלפי נושאם, מתחזים להבנה מלאה של הסיפור, חייו של אדם, אותו הם יכולים לספר כאלוהים עצמו היה יכול, ללא כל מכשול בין עצמם לאמת החשופה, כאשר כל פרט בסיפור משמעותי. גם אני לא מסוגל לעשות זאת, אף על פי שסיפורי חשוב לי יותר מכל סיפור של סופר – כי זהו סיפורי; זהו סיפור של אדם, לא של דמות בדיונית, אפשרית, או אידיאליזציה, או דמות כלשהי שאינה קיימת, אלא של ישות יחידה, בשר ודם. אך מה שמבנה אדם אמיתי, חי, נראה כי פחות מבינים בו כי בכל עת אחרת בעבר, ואנשים – כל אחד מהם מייצג ניסוי ייחודי ובעל ערך של הטבע – נוראים כיום בכמות גדולה. אם לא היינו יותר מאשר בני אדם ייחודיים, אם כל אחד מאיתנו יכול היה להיעלם בפעם אחת ולתמיד ברגע אחד, סיפוריות תאבד את כל מטרתה. אך כל אדם הוא יותר ממה שהוא; הוא”

“אף על פי כן, גם באירועים שנמשכו ימים, שעות או דקות בודדות בלבד, חוויתי שמחה פעמים רבות, ובעשורים האחרונים, אף בשנותי הזקנה, היו לי פגישות קצרות איתה.”

“השמר מפי יתר חכמה”

“בית אינו כאן ולא שם. ביתו של האדם הוא בתוכו, או שאין לו בית כלל.”

“אם הזמן אינו אמיתי, אז גם הגבול המפריד בין העולם הזה לעולמות הנצח, בין סבל לאושר, בין טוב לרע, הוא תפילה.”

“...והכלי לא היה מלא, ולא היה רוחו של החכמה שבעצמו, ולא הייתה נשמתו בשלום, ולא היה לבו שקט.”

“בצד הדרך, שם זרם דק של מים מנביעה קטנה שמר על הקרקע לחה, מצאתי... ענף של... פרפרים קטנים, כחולים, ששתו את המים. הלכתי בדרך זו רק ביום שמש, וכל פעם שראיתי את הענף הכחול והדחוס, היה זה יום חופש.”

“האם לא כל האבל הזמני, כל העינויים והמעצורים העצמיים וההדרים, כל האבל הזה? האם לא כל הקשיים והרעות בעולם נצחכו כבר עם הכיבוש של הזמן, עם הדחיית הזמן?”

“הוא הבהיר לעצמו דבר אחד – מדוע כל כך הרבה יצירות אמנות מושלמות לא עוררו בו שום שביעות רצון, מדוע היו לו כמעט מזעזעות ומכעיסות, למרות יופיין הבלתי ניתן לשלול. חנויות, כנסיות ומקדשים מלאים היו ביצירות אמנות אלה, ואף הוא עזר בעבר בהכנת כמה מהן. הן היו מכאיבות עמוקות כי עוררו בו את התאוה לגבוה, אך לא מלאו אותה. להן חסר הדבר החשוב ביותר – התעלומה. זו הייתה הדבר המשותף בין החלומות לבין יצירות אמנות אמיתיות גדולות: התעלומה.”

“הדבר השטני במצב הרוח השחור אינו שגורם לך לחלות, אלא שהוא הופך אותך לעצמאי וצופה קצר ראייה – כמעט גאה. אתה נופל לתעמולה רעה, חושב על עצמך כעל אטלס של היינה, ש肩יו נושאים את כל התעלומות והסבלות של העולם, כאילו אלפי אנשים, אבודים באותו מעבר, אינם חווים את אותו סבל.”

“כל אדם היה לו רק משימה אחת אמיתית – למצוא את הדרך אל עצמו. משימתו הייתה לגלות את גורלו האמיתי – לא זה שנבחר בו באופן שרירותי – ולהתגורר בו לחלוטין ובאמונה עמוקה בתוכו. כל דבר אחר היה רק קיומו של פיקטיבי, ניסיון להימלט, שיבה לאידיאלים ההמוניים, התאמה ויראת כבוד בפני עצמיותו הפנימית.”

“איני עוד אעקץ ואתחרב את עצמי במטרה למצוא סוד מאחורי החורבות.”

“הוא חשב על קרבת ההרס לכל יצורים, לחיות ולבני אדם כאחד, ועל כך שאין דבר אחד שיכולנו לנבא או לדעת בוודאות בעולם הזה, מלבד המוות.”

“וכשהתבגר, כסטודנט להיסטוריה, הבחין קנכט יותר ויותר בכך שאין להיסטוריה להיווצר ללא החומר והאנרגיה של העולם הזה, השחור של אגויזם ואינסטינקטיביות, ושגם יצירות גבוהות כהורדה נולדו בתוך הזרם הערפילי הזה, ובעוד או פחות זמן יאבדו בו שוב...לא היה זה בעבורו רק בעיה אינטלקטואלית בלבד, אלא הוא התעניין בה יותר מכל בעיה אחרת, והיא התגלתה לו כמשימה אישית חלקית. הוא היה אחד מהאנשים שיכולים להיפגע, להתייבש ולמות כאשר רואים את האידיאל שבו האמין, או את הארץ והקהילה שבאה לו, נדבקים במחלה.”

“אין זה הגאולה הגיעה אליך בדרכי ההוראה! וזהו מחשבתי, אה עילוי, אף אחד לא יגיע לגאולה בדרכי ההוראה.”

“אני רוצה יותר מזה. אני לא שבע רצון בשמחה. לא נוצרתי לכך. זה לא גורלי. גורלי הוא ההפך.”

“כל אדם יכול לעשות קסמים, כל אדם יכול להגיע למטרותיו, אם הוא מסוגל לחשוב, אם הוא מסוגל לחכות, אם הוא מסוגל לצום.”

“חלומות ודאגות בלתי מנוחות זרמו אליו מהנהר, מהכוכבים המרעישים בלילה, מהאור החם של השמש. חלומות ודאגת נשמה זרמו אליו.”