וירג'יניה וולף

“זו הייתה אהבה, היא חשבה, אהבה שלא נאחזת במושא שלה; אלא, כמו האהבה שמתמטיקאים מרגישים כלפי נוסחאות או משוררים כלפי מילים, היא נועדה להתפזר בעולם ולהפוך לחלק מהעושר האנושי. העולם היה צריך לחלוק בה, לו רק מר בנקס היה יכול להסביר למה האישה הזו עשתה לו טוב; למה המראה שלה מקריאה סיפור לאיזה ילד השפיע עליו בדיוק כמו פתרון של בעיה מדעית מורכבת.”

“תחילה אזהרה, מוזיקלית; אחר כך השעה, שאין להשיבה. המעגלים העופרתיים התפוגגו באוויר.”

“אחד הסימנים לכך שהנעורים חולפים הוא לידתו של תחושת אחווה עם בני אדם אחרים, כאשר אנו תופסים את מקומנו ביניהם”

“אבל ביירון מעולם לא הכין תה כמוך, הממלא את הקומקום עד כדי כך שכאשר אתה מניח את המכסה התה נשפך החוצה. יש שלולית חומה על השולחן—היא זורמת בין הספרים והניירות שלך. עכשיו אתה מנגב אותה, במגושם, במטפחת הכיס שלך. אחר כך אתה תחב את המטפחת בחזרה לכיסך—זה לא ביירון; זה כל כך אתה במהותך, שאם אחשוב עליך בעוד עשרים שנה, כששנינו נהיה מפורסמים, חולי גאוט ובלתי נסבלים, זה יהיה דרך המראה ההוא: ואם תהיה מת, אבכה.”

“הטלפון, שמפריע לשיחות הרציניות ביותר וקוטע את ההערות הכבדות ביותר, יש לו רומנטיקה משלו.”

“נשים והספרות נותרו, ככל שאני נוגעת בדבר, בעיות בלתי פתורות”

“בשביל מה בכלל לנסות לקרוא שייקספיר, במיוחד באחת מהמהדורות הקטנות והזולות האלה שהדפים שלהן מתקמטים או נדבקים זה לזה ממי הים?”

“אם אדם אמור להתמודד עם בני אדם בהיקף רחב ולומר את אשר הוא חושב, כיצד אפשר להימנע ממלנכוליה? אינני מודה שאני חסרת תקווה, אף על פי כן: רק המחזה הוא מחזה מוזר עד מאוד; וכיוון שהתשובות הקיימות אינן מספקות, צריך לגשש אחר תשובה חדשה, ותהליך הוויתור על הישנה, כשאין כלל ודאות מה לשים במקומה, הוא תהליך עצוב.”

“רגשות שלא היו מביישים מנהיג אשר, עכשיו כשהשלג החל לרדת ופסגת ההר מכוסה בערפל, יודע שעליו לשכב ולמות בטרם יעלה הבוקר, התגנבו אליו, והחווירו את צבע עיניו, והעניקו לו, אפילו בשתי הדקות של תורו על הטרסה, את המראה המולבן של זקנה נבולה. ואף על פי כן לא ימות בשכיבה; הוא ימצא איזו מצוקת סלע, ושם, עיניו נעוצות בסערה, מנסה עד הסוף לחדור את החשכה, ימות בעמידה. הוא לעולם לא יגיע ל-R.”

“יצירות מופת אינן לידות יחידאיות ובודדות; הן תוצאתן של שנים רבות של חשיבה משותפת, של חשיבה בידי גוף העם, כך שניסיונה של ההמונים עומד מאחורי הקול היחיד.”

“זהו ספר חשוב, מניח המבקר, משום שהוא עוסק במלחמה. זהו ספר חסר חשיבות משום שהוא עוסק ברגשותיהן של נשים בחדר אורחים.”

“היא חשבה על הספרות כל השנים הללו (בדידותה, מעמדה, מינהּ ודאי היו לה תירוץ) כעל דבר פראי כהרוח, לוהט כאש, מהיר כברק; דבר תועה, בלתי ניתן לחישוב, פתאומי, והנה, הספרות הייתה ג'נטלמן קשיש בחליפה אפורה המדבר על דוכסיות… ואז הגיעה אורלנדו למסקנה (לאחר שפתחה כחצי תריסר ספרים)… שיהיה זה לא-מדיני עד מאוד לעטוף שטר של עשרה לירות סביב מלקחי הסוכר כשמיס כריסטינה רוזטי באה לתה… אחר כך (הנה היו כחצי תריסר הזמנות לחגוג יובלות במשתה) שהספרות, מאחר שהיא משתתפת בכל הארוחות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומשמינה מאוד; אחר כך (היא הוזמנה לעשרים הרצאות על השפעת זה על זה; התחייה הקלאסית; השרידות הרומנטית, וכותרות אחרות מאותו סוג מושך) שהספרות, מאחר שהיא מאזינה לכל ההרצאות הללו, מוכרחה להיות הולכת ומתייבשת מאוד; אחר כך (כאן היא נכחה בקבלת פנים שנערכה בידי אצילה) שהספרות, מאחר שהיא לובשת את כל צווארוני הפרווה הללו, מוכרחה להיות הולכת ונעשית מכובדת מאוד; אחר כך (כאן היא ביקרה בחדרו האטום לרעש של קרלייל בצ'לסי) שהגאונות, מאחר שהיא זקוקה לכל הפינוק הזה, מוכרחה להיות הולכת ונעשית עדינה מאוד…”

“השפה היא יין על השפתיים”

“אין להם כוח מרמז. וכאשר לספר חסר כוח מרמז, ככל שיכה בעוצמה את פני השטח של התודעה, אין הוא יכול לחדור פנימה.”

“להתחמק מפיתויים כאלה הוא חובתו הראשונה של המשורר. שכן כשם שהאוזן היא חדר המבוא אל הנפש, כך השירה יכולה לזייף ולהשחית ביתר ודאות מאשר תאווה או אבק שריפה. אפוא, של המשורר הוא המשרה הרמה מכולן. דבריו מגיעים למקום שאחרים אינם מגיעים אליו. שיר שטותי של שייקספיר עשה למען העניים והרשעים יותר מכל המטיפים והפילנתרופים שבעולם.”

“חירות ומלאות של ביטוי הן ממהותה של האמנות”

“ובכל זאת, זה נכון, שירה היא מעודנת; הפרוזה הטובה ביותר היא זו שמלאה ביותר בשירה.”

“זו הסיבה שנפוליאון ומוסוליני שניהם מתעקשים כל כך בתקיפות על נחיתותן של הנשים, שכן אילו לא היו נחותות, היו חדלות להתנשא. הדבר מסייע להסביר במידת מה את הצורך שנשים כה לעיתים הן עבור גברים. והוא מסייע להסביר עד כמה הן חסרות מנוחה לנוכח ביקורתה; עד כמה אי אפשר לה לומר להם ספר זה רע, תמונה זו חלשה, או מה שלא יהיה, בלי לגרום הרבה יותר כאב ולעורר הרבה יותר כעס מכפי שהיה עושה גבר שהיה משמיע את אותה ביקורת. שכן אם היא מתחילה לומר את האמת, הדמות שבמראה מצטמקת; כושרו לחיים פוחת. כיצד יוכל להמשיך ולפסוק, לתרבת ילידים, לחוקק חוקים, לכתוב ספרים, להתגנדר ולנאום בסעודות, אם אינו יכול לראות את עצמו בארוחת הבוקר ובארוחת הערב לפחות פי שניים מגודלו האמיתי? . . . הם אומרים לעצמם בשעה שהם נכנסים לחדר, אני עדיף על מחצית האנשים כאן, וכך הם מדברים באותה ביטחון עצמי, באותה סמכותיות, שלהן השלכות עמוקות כל כך בחיים הציבוריים ומובילות להערות כה מוזרות בשולי הנפש הפרטית.”

“העובדה לגבי בני־זמננו היא שהם עושים את אותו הדבר על מסילת רכבת אחרת: אדם נוטר להם על שהם מסיחים את דעתו, חולפים בבהק, בכיוון ההפוך — משהו כזה: מתוך ביישנות, בחלקה, אדם שומר את עיניו על הדרך שלו עצמו.”

“אבל זה היה מפתיע, לא רק את קתרין עצמה, אילו שעון קסם כלשהו היה יכול למנות את הרגעים שנבזבזו בעיסוק שונה לחלוטין מזה הנראה לעין. יושבת מול ניירות דהויים, היא נטלה חלק בשורה של מראות כגון אילוף סוסי פוני פראיים במישורים האמריקאיים, או הובלתה של ספינה עצומה בסערת הוריקן סביב מצוק סלע שחור, או באחרים שלווים יותר, אך כאלה שסומנו בשחרורה המוחלט מן הסביבה שבה הייתה נתונה, ומובן מאליו, ביכולתה המפתיעה במקצועה החדש.”