“ננסי יצאה אל הסלעים שלה וחיפשה בבריכות שלה והניחה לאותו זוג להסתדר בעצמם. היא התכופפה נמוך ונגעה בכלניות הים החלקות, דמויות הגומי, שנדבקו כגושי ג'לי אל דופן הסלע. מהורהרת, היא הפכה את הבריכה לים, והפכה את הדגיגים לכרישים וללווייתנים, והטילה ענני ענק על העולם הזעיר הזה בכך שהצמידה את ידה אל השמש, וכך הביאה חושך ושממה, כמו האל עצמו, על מיליוני יצורים בורים ותמימים, ואז הסירה את ידה בפתאומיות והניחה לשמש לפרוץ מטה. על החול החיוור המשובץ, בצעדים גבוהים, משורגים, עטויי כפפה, פסע איזה לווייתן פנטסטי (היא עדיין הגדילה את הבריכה), והחליק אל תוך הסדקים העצומים שבצד ההר. ואז, כשהניחה לעיניה להחליק כמעט באין-רואה מעל הבריכה ולנוח על אותו קו רוטט של ים ושמים, על גזעי העצים שעשן האניות גרם להם לרעוד באופק, היא נעשתה, עם כל אותה עוצמה הסוחפת באכזריות ונמשכת לאחור בהכרח, מהופנטת, ושני החושים של המרחב האדיר הזה ושל הזעירות הזאת (הבריכה שוב הצטמצמה) הפורחים בתוכו גרמו לה להרגיש שהיא כבולה ביד וברגל ואינה מסוגלת לזוז בשל עוצמת הרגשות שהפכו את גופה שלה, את חייה שלה, ואת חייהם של כל האנשים בעולם, לעד, לכלום. כך, בהאזינה לגלים, כשהיא כפופה מעל הבריכה, היא הייתה מהורהרת.”