כעס

“במידה מסוימת, הגיבורים המיתולוגיים היווניים והרומיים הם פשוט גיבורי-העל הראשונים. הם פונים אל ילדים מאותה סיבה בערך. לאלים ולגיבורים האלה אולי יש כוחות, אבל הם כועסים והם עושים את הדבר הלא נכון. הם גם אנושיים.”

“אני לא מבינה כמרים בבתי חולים שמנסים לשדוד מהמטופלים שלי את הכעס שלהם. לפעמים כעס הוא מניע מרכזי שגורם לאנשים לפעול. כעס יכול לדחוף חולה סרטן לזנק ממיטת בית החולים שלו, ללכת אל תחנת האחיות ולצעוק, “אני יוצא מכאן לעזאזל!”. יש תפיסה מוטעית שאלוהים הוא פשוט מתוק ופסיבי. למעשה, אלוהים יכול להיות ערמומי, מניפולטיבי ובלתי מתפשר למדי עם ילדיו. מה שאנו רואים כתכונות שליליות הוא למעשה מועיל בעיצוב שלנו. הוא ישתמש ברגש שלילי אם צריך כדי לדחוף אנשים לעשות דברים שישנו אותם לטובה. הוא יאפשר לאנשים או למצבים להסיט אותנו מהמסלול אם יש סיכוי שהאינטראקציות האלה ידחפו אותנו קדימה. אישית, אני לא רוצה אלוהים שישלח איזשהו חבר קהילה אל ערש דווי עם צלחת עוגיות ויגיד לי שיהיה לי אמון. למעשה, אני מעדיפה אלוהים שיצעק, “תרדי כבר מהתחת, תפסיקי לרחם על עצמך. לכי במסדרון עם הפיזיותרפיסט הזה כדי שתוכלי להמשיך בחיים שלך!” קצת כעס אצל אדם יכול לדחוף אותו לעשות דברים מדהימים.”

“בעיניך אלף שנים הן כמו אתמול שעבר, לא יותר מאשמורת בלילה. אתה סוחף את האנשים כמו חלום, כמו עשב הצומח בבוקר. בבוקר הוא צומח ופורח, ובערב הוא קמל ונובל. כך אנו מושמדים באפך, נבהלים בחמתך. אשמתנו גלויה לפניך; סודותינו באור פניך. כל ימינו חולפים באפך. חיינו תמו כגניחה. שנותינו שבעים שנה, או שמונים למי שבכוחם. ורובם הבל וכאב, הם חולפים במהירות ואנחנו איננו.”

“אין צורך להשיב כעס לאלה שעשו את עברך נורא, אל תחשוב לגרום להם להרגיש מרירות, אולי עזרה ממך יכולה פשוט לגרום להם להתבייש ולהיות אומללים, ואולי גם לשנות את גישתם.”

“אתה יכול להרגיש כל דבר. הכול חופשי עבורך להרגיש. אבל אני מבטיחה לך שאם תאפשר לעצמך להרגיש קנאה ואז לשחות בה, הקנאה הזאת תשמיד אותך ואת האנשים סביבך. קנאה אינה דומה לכעס. קנאה אינה ימין ואינה שמאל, היא אינה באף קצה של קורת האיזון. איש אינו זקוק לה ואני יכולה להבטיח לך שברגע שתמסור את עצמך לה, תיאכל מבפנים. קנאה יכולה אפילו לאכול עמים, להעמיד אותם זה מול זה ולמשוך אומה שלמה מטה אל קריסה פנימית.”

“כעס-גאווה-רמייה-חמדנות; הם אלה שגורמים לך כאב ורק הם אויביך. אין אויב אחר שם בחוץ. יש רק נימיט (עושה ראייתי) בחוץ. ראייה שגויה גורמת לך להאשים את הנימיט. כשאתה משיג את האמונה הנכונה (סמקט), דע שמצאת את הפתרון.”

“כל עוד הקשאים (כעס, גאווה, מרמה, חמדנות) אינם נעלמים, לא השגת אפילו במעט את דתו של אלוהים. דתם של הויתארגים [הנאורים] פירושה היעדר קשאים (כעס, גאווה, מרמה, חמדנות).”

“אלוהים תמיד מנסה להעניק לנו ברכות, אבל המוחות שלנו בדרך כלל מלאים מדי כדי לקבל אותן.”

“מאחורי כל נשמה כועסת עומד ילד פגוע שרק רצה שתאהבו אותו כפי שהוא”

“אמונה אינה אומרת שאין לך ספקות... [אתה] עדיין חווה את אותה חמדנות, טינה, תאווה וכעס שכולם חוו... הגבולות בין חוטא לנושע [הם] נזילים יותר; חטאיהם של אלה שבאים לכנסייה אינם שונים כל כך מחטאיהם של אלה שלא... [אתה] [צריך] לבוא לכנסייה דווקא משום ש[אתה] שייך לעולם הזה, לא מנותק ממנו; עשיר, עני, חוטא, נושע [אתה] [צריך] לחבק את המשיח דווקא משום שהיו לך חטאים לכבס... שהמחויבות הדתית לא דרשה ממני להשעות חשיבה ביקורתית, להתנתק מן המאבק למען צדק כלכלי וחברתי, או לסגת בדרך אחרת מן העולם...”

“אין טעם להילחם באש באש. כשאתה נעלב, זה אינסטינקטיבי לרצות להשיב מלחמה בכעס.”

“למה בכלל לחשוב על להתחתן??האם אנו מעזים, כל החיים, להיות מודאגים, להיות סקרנים, לכעוס, לחשוב על כסף כאילו הוא זהב, לחשוב על מה לקנות אחר כך, לבכות ואפילו ועוד שדברים יקרו?נישואים הם כמו זהב, אתה מוצא אותם או לא, זה תלוי בך, אבל ברגע שאיבדת אותם אתה לא יכול למצוא את אותו זהב או את אותה אישה, זה עניין של מזל למצוא את אותו הדבר. דמיין שיש לך זהב, אבל אין לך כסף, אז אתה הולך לבית משכון ומה קורה? הזהב הופך לכסף, אבל במציאות יש לך שני דברים שונים. זה לא אומר שעל ידי כך אתה מקבל את אותו הדבר, למה שלא תלך ותיתן את אשתך לאדם אחר??? האם זה יהיה אותו דבר כאילו אשתך תחיה באדם שבשבילו החלפת אותה??כמובן, שלא!”

“האמן האמיתי יניח לאשתו לגווע ברעב, לילדיו ללכת יחפים, לאמו לעמול לפרנסתו בגיל שבעים, ובלבד שלא יעבוד בשום דבר זולת אמנותו. כלפי נשים הוא חצי מְנַתֵּחַ בחיים, חצי ערפד. הוא נכנס עמן ליחסים אינטימיים כדי לחקור אותן, להסיר מעליהן את מסכת המוסכמות, להפתיע את סודותיהן הכמוסים ביותר, ביודעו שיש להן הכוח לעורר את אנרגיות היצירה העמוקות ביותר שלו, להציל אותו מן התבונה הקרה שלו, לגרום לו לראות חזיונות ולחלום חלומות, להלהיב אותו, כפי שהוא קורא לזה. הוא משכנע נשים שהן עשויות לעשות זאת למען מטרתן שלהן, בשעה שהוא מתכוון באמת שהן יעשו זאת למען מטרתו שלו. הוא גונב את חלב האם ומשחיר אותו כדי לעשות ממנו דיו למדפיסים, שבעזרתה ילעג לה ויפאר נשים אידיאליות. הוא מעמיד פנים שהוא חוסך ממנה את מכאובי הלידה, כדי שיוכל לזכות לעצמו ברוך ובטיפוח השייכים בזכות לילדיה. מאז החלה הנישואין, האמן הגדול נודע כבעל גרוע. אבל הוא גרוע מזה: הוא גונב ילדים, מוצץ דם, צבוע ונוכל. יכלה המין כולו וייבשו אלף נשים, ובלבד שהקרבן שלהן יאפשר לו לשחק את המלט טוב יותר, לצייר תמונה יפה יותר, לכתוב שיר עמוק יותר, מחזה גדול יותר, פילוסופיה מעמיקה יותר! כי שים לב, טֵיוי, מלאכתו של האמן היא להראות לנו את עצמנו כפי שאנו באמת. מחשבותינו אינן אלא ידיעת עצמנו זו; ומי שמוסיף ולו שמץ לידיעה כזאת יוצר תודעה חדשה כשם שכל אישה יוצרת גברים חדשים. בזעם היצירה ההיא הוא חסר רחמים כמוה, מסוכן לה כמוהו לה, ומרתק באורח מחריד כמוה. מכל המאבקים האנושיים אין מאבק בוגדני וחסר רחמים כמאבק שבין האיש האמן לבין האישה האם. מי ישתמש במי עד תום? זו השאלה שביניהם. וכל זה קטלני שבעתיים משום שבמליצת הרומנטיקנים שלך הם אוהבים זה את זה.”

“כי אם בימי קיץ רשלניים, בחורשות עשתרות זנותנו, עתה, מתחרטים, כאשר הרוחות נושבות קרות, אנו כורעים לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל הכסף, אשר מושל בנו בדם וביד ובמוח, אשר נותן את הגג המגן מן הרוח, ובנתנו, שוב נוטל; אשר אורב בקנאה ובדאגה, למחשבותינו, לחלומותינו, לדרכינו הסתרות, אשר בורר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומתווה את תבנית ימינו; אשר מצנן את כעסנו, מרסן את תקוותנו, וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, אשר תובע כמס שבירת אמונים, עלבונות מקובלים, שמחות מושתקות; אשר כובל בשלשלאות את חריפות רוחו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המנכר, בין האוהב ובין כלתו.”

“הציבור משתמש בקלאסיקות של ארץ כאמצעי לבלימת התקדמותה של האמנות. הם מדרדרים את הקלאסיקות לכדי סמכויות.... צורת יופי חדשה מעוררת בהם דחייה גמורה, וכאשר היא מופיעה הם נעשים כה כועסים ומבולבלים עד שהם תמיד משתמשים בשני ביטויים טיפשיים — האחד הוא שיצירת האמנות אינה מובנת בעליל; האחר, שיצירת האמנות אינה מוסרית בעליל. מה שהם מתכוונים במילים הללו, כך נדמה לי, הוא זה. כאשר הם אומרים שיצירה אינה מובנת בעליל, הם מתכוונים לכך שהאמן אמר או יצר דבר יפה שהוא חדש; כאשר הם מתארים יצירה כבלתי מוסרית בעליל, הם מתכוונים לכך שהאמן אמר או יצר דבר יפה שהוא אמיתי.”

“מי שכבש את אויביו הפנימיים, לאריהנט כזה אני משתחווה. למד להכיר את האויבים הפנימיים. כעס, גאווה, רמייה ותאוות בצע הם האויבים הפנימיים.”

“למרות שאלוהים אוהב אותנו ללא תנאי, הוא אכן כועס על חטא, רשע ורוע. אבל הוא אינו אלוהים כועס. אלוהים שונא חטא, אבל הוא אוהב חוטאים! הוא לעולם לא יאשר חטא בחייך, אבל הוא תמיד אוהב אותך ורוצה לעבוד איתך כדי להתקדם בחיים של קדושה במשיח.”

“כל רגש הרסני נושא את קצירו שלו, אך פרי הכעס הוא המר ביותר מכולם.”

“להבות בוערות כל עוד מזינים אותן. נהרות שוצפים כל עוד יורד גשם. השמש זורחת כל עוד כדור הארץ מסתובב. תפילות נענות כל עוד משמיעים אותן. תקווה קיימת כל עוד יש יום חדש. ניסים אינם חדלים לעולם כל עוד יש אמונה. אהבה מתמידה כל עוד החסד שולט בכל המעשים. חלומות משגשגים כל עוד רודפים אחריהם. לעולם אל תוותר כל עוד אתה חי.”

“הכעס הוא כמו סוללה שדולפת חומצה ישר מתוכי, והוא מתחיל מהלב עד שהוא מגיע אל החוץ שלי”